שם המתרגם: ענר ריינר
כיתה: יא
עמודים: 316-317
שם הדמות : Ernest Sicher
ארנסט זיכר
(פרנקפורט), ישראל
הגעתי לאנגליה בגיל חמש-עשרה וחצי, ב- 24 באוגוסט 1939, במשלוח הילדים האחרון שיצא מפרנקפורט.
כשהגעתי לאולם ספורט ליד תחנת רחוב ליברפול, התברר שהמשפחה נותנת החסות, מעוניינת בבת, כלומר אחותי, לולא הקרבה למלחמה, הייתי נשלח חזרה. אחותי נספתה באושוויץ.
כל זה תועד על ידי קארן גרשון בספרה "הגענו כילדים". נשלחתי למחסן עבודה נטוש בקליידון ליד איפסוויץ. אב הבית של המקום, מר פרסיבל, סידר את החלונות כך שלא יוכלו להסגר בלילה, זה הביא לתוצאה הסופית – בחורף הקר של 1939- שבוקר אחד קמתי ולא יכולתי להזיז את רגלי – חליתי במחלה בשם סכיאטיקה. בכל מקרה, כולם היו נחמדים אלי והחלמתי.
באביב, הועברתי לעיירה נורת'המפטון לעבוד במפעל עיבוד עורות, שם נדבקתי בזיהום כרוני.
כשהעיר נורת'המפטון הפכה להיות "אזור מוגן" הועברתי לחווה ליד ווידון. עבדתי 6 שעות ביום, 7 ימים בשבוע, חוץ מיום ראשון, שאז סיימתי לאחר שעת התה. עזרתי בחליבה, ניקיתי את הרפת, את דיר החזירים, אורוות הסוסים, לול התרנגולות ועוד עבודות שהיו במזדמן. אפילו עזרתי למשרתת להגיש ארוחות צהרים מידי פעם.
הכל בשביל המיטה והאוכל שלי. ועד הפליטים שלח לי 26 פני לבזבוז ו- 15 שילינג לאשת החוואי.
כשהחוואי התעלל בי במכות ברחתי משם. כומר מקומי עזר לי להגיע חזרה לעיירה נורת'המפטון שבה שהיתי באכסניה לפליטים. אחד בשם מר מרקס, האחראי שם, היה מאוד אדיב והפגין אבהות כלפיי. עדיין יש לי מכתבים מאשת החוואי וממר מרקס.
הצטרפתי לבית ספר "אורט" בעיר לידס שם למדתי מגוון מיומנויות. עבדתי עבור חברת מייפלס ברחוב טוטנהם קורט שבלונדון כנגר . התנדבתי לצבא, ליחידת סופולק, שמאוחר יותר הפכה לבריגדה היהודית.
התחתנתי עם נערה יהודיה שנולדה באנגליה. אחרי השחרור עבדתי עבור נגרים רבים באיסט אנד ואף רחוק יותר. בזמנים דחוקים יותר עבדתי עבור בית הקפה גי' ליונס בניקוי חלונות, חדרי שירותים ועבודות נוספות. בפרקי זמן של אבטלה עבדתי במפעל לברזל, בית חרושת לחמוצים, עבור "בריאנט אנד מאי" בייצור סיגריות "עלה זהב" ורבים נוספים שכבר שכחתי.
יחד עם אשתי הקמנו עסק קטן במשרה חלקית. בהתחלה יצרנו צעצועי עץ וניסינו למכור אותם בשוק. אחר כך, ביתר הצלחה, השגנו עצי הסקה מחברות רהיטים, ארזנו אותם מחדש ומכרנו מדלת לדלת. זה הוביל בסופו של דבר לחנות "עשה זאת בעצמך" שהחזקנו בהצלחה 24 שנים, עד שהיא נהרסה כליל בשרפה כתוצאה מהתפוצצות במדרכה ליד. מחשבות על פרישה היו במוחנו כבר זמן מה. זה היה לפני חמש שנים. בסופו של דבר, עברנו לישראל.
יש לנו בן אחד, שלמד באוקספורד ועכשיו הוא מרצה באוניברסיטת בן גוריון בנגב. אשתו גם מלמדת שם.
הם העניקו לנו חמישה נכדים יפהפים. הצעיר, דוד, נקרא על שם סבי, שקבור בבית הקברות הישן של מינכן שבו ביקרתי לפני כמה שנים. אבי נפטר במחנה דה גורס בצרפת, אמי ואחותי באושוויץ.
