שם המתרגם : ענר ריינר כיתה: יא עמודים : 309-310 שם הדמות : Sidney Seide סידני זיידה (אלברפלד), לונדון, אנגליה סיפור כלים כשווינסטון צ'רצ'יל הכריז באחד מנאומי המלחמה המפורסמים שלו: "תנו לנו כלים ואנו נסיים את המלאכה", כולם בבריטניה ידעו למה הוא התכוון.
אך מהצד השני ייצור כלים התפרש לעתים בצורה יותר מדי מילולית, בהנחה שזה מתייחס לייצור פטישים, אזמלים, צבתות, מברגים וכדומה. אולי זה מה שדמיינתי, כילד, כשאמרתי שיום אחד אני רוצה להיות – לא, לא נהג רכבת – אלא יצרן כלים. אני מניח שאם הייתי מבין אז שהכוונה המדויקת היא לעבוד בדקדקנות של עשירית מאית האינץ' רוב הזמן כדי שהכלים לתפקוד המכונות לייצור מליונים של מרכיבים זהים, זה יכול היה לשנות את דעתי.
העולם הגרמני עבור ייצרני כלים הוא - "Werkzeugschlosser" – לכשעצמו נשמע דוחה, אבל הרבה יותר רציניות היו המילים של חוקי נירנברג ב 1935, מבטאות את ההוראה האנטישמית שבסופו של דבר כללו את ההגבלות האוסרות על היהודים לעסוק במסחר או להתמקצע.
בסופו של עניין טעם החופש שלי באנגליה, לפני שהתייתמתי בעקבות המלחמה, כילד פליט, גם היה מלא הגבלות. אסרו עליי לעבוד, בתשלום או לא בתשלום והייתי חייב להיות נתמך באופן מלא על ידי המשפחה שאיתה שהיתי בלונדון. הפעם השנייה שהגעתי לאנגליה הייתה ב-1943. בזמן זה גררו אותי בין כל שאר ארבע יבשות העולם.
המצב הזה עבורי בהקשר לעבודה פעל בצורה הפוכה: היה חובה כעת לייצר עבודה בעלת חשיבות לאומית. כן יהי רצון! במקום להיחשב מסוכן דיו, בקושי בן 16 ב-1940 להיאסר מאחורי גדר תיל, יכולתי כעת לתרום למאמץ המלחמתי של בעלות הברית כיצרן כלים. כלומר כמעט; אחרי שנתיים של התנסות בעבודה בהודו, יכולתי רק להגיע לתקן משפר באנגליה.
ובהקשר לזמן ששהיתי בהודו הוא לא נחשב לשנתיים ניסיון תעסוקתי; אתם מבינים, שוב אפליה גזעית היוותה מכשול להתפתחות הסדירה בהכשרתי המקצועית כעובד מיומן. הפעם זה לא היה קיפוח אזרחי וההגדרה של "הגזע הנחות" של חוקי נירנברג, אלא עצם היותי אדם לבן אירופאי באופן אוטומטי הכניס אותי לעמדת עליונות.
למקומיים אפילו בגיל שבע-עשרה הייתי פוקה סהיב, כמו אדון. זה היה די אירוני שלעיתים קרובות פנו אליי קבצנים, וקראו לי סהיב, בעוד שאני חי על צדקה, באכסניה של פליטים, מקבל דמי כיס מינימליים. איך הזמנים משתנים. בהחלט למדתי אז לא לשפוט אנשים לפי חזותם, וקל וחומר לא לפי צבע עורם. הדעה שלי על תרבות הנקראת הגזע העליון בהחלט השתנתה . כמה קיוויתי שהורי היקרים ( הייתי ילד יחיד ) היו בורחים מהתרבות של המפלצות בעלי השיער הבלונדיני והעיניים הכחולות. אמי הייתה דאגנית הגם שעל פניו לא הייתה סיבה. אילו יכולתי ליידע את הורי שאני בסדר.
כן, הייתי די בסדר. לא האקלים וגם לא אי הנוחות האחרת הטרידו אותי, אבל הייתי ללא עבודה. בהחלט לא היה מחסור של חברות הנדסה בריטיות בבומביי. חברות עם שמות מוכרים כמו, מטאל בוקס ואלומיניום בריטי. המכשול היחיד , כאדם לבן, היה שזה נחשב לא מכובד עבורי להכין תה, לטאטא את הרצפה בדיוק כמו לעבוד על מכונות או במלחציים ובאופן כללי ללכלך את ידי. בכל מקרה לאחר הכשרה בסדנה צדדית שנמשכה שנה, מלווה בשיעורי ערב, השגתי עבודה בחברה בריטית מכובדת שעסקה בעבודה שקשורה למלחמה אבל בעמדת פיקוח. לפחות מאז והלאה, הרווחתי משכורת סבירה ויכולתי לחיות באופן עצמאי. לא עוד מגורי צדקה באכסניית ארגון רווחה בעל הסטיגמה של פליט ולא יותר הסיווג של נתין מדינת אויב, שניתן לכלוא אותו במחנה מעצר באופן חוקי. בדרכי שלי נתתי למר צ'רצ'יל את הכלים לגמור את העבודה – אם כי ללא זמן ששירתי כשוליה. המלחמה צמצמה כל דבר לחיוני בלבד וכך קיצרה את תהליך התבגרותי.
| ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
