Educational Meterials

שם המתרגם: לירון ברגר
עמודים: 361-363
הדמות: Susan Woolf

סוזן וולף

(רוסנטל גוטינגהם), לונדון, בריטניה

אני זוכרת מעט מהאירועים שהובילו לרגע הפגישה עם "משפחתי", כאשר המארחת שלי (מעכשיו תיקרא "דודתי") ביטאה את אחת המילים היחידות שהבנתי באנגלית. הספיק לה מבט חטוף בי כדי להרים אותי ולהצהיר: "כמה שהיא קטנה!" האישה המסכנה – תמונת הדרכון שממנה בחרה, ללא ספק בקפידה, ילדה בגיל בתה, לא רמזה על כך שבת ה-9 שהיא ציפתה לה - וקיבלה – הייתה ילדה קטנה לגילה, שהיה לה בגרמניה חבר בן 5 היותר גדול ממנה!

דודתי נאלצה לסבול מאכזבות נוספות. הייתי, אני חייבת להודות, בת יחידה ומפונקת, והמעבר מהמקום של חשיבות עליונה במשפחה למקום של בקושי להיות בפריפריה לא היה פשוט. ואז, הפנים שבאופן המניח את הדעת היו יפות בתצלום, במהרה נפגמו עם משקפיים מכוערים, כשהתגלה בבית הספר שהייתי קצרת רואי מאוד – מצב שהיה חייב להיות קיים קודם לכן, מבלי שיבחינו בו שנים. אבל לפחות טיפת זמן לא בוזבזה כאשר היינו צריכים לזרוק את המגפיים והמדרסים בהם הגעתי.

אוצר המילים המועט שלי באנגלית נרכש מהמורה הראויה אך הלא מוסמכת פראו וורטהיים, שהוצמדה אלי לשיעורי אנגלית כאשר העזיבה שלי לאנגליה הפכה לבלתי נמנעת. "יום טוב, גברת וורטהיים" היא לימדה אותי, והמשפט היחיד הנוסף שזכור לי ממנה הוא: "האם את מדברת אנגלית?" שעבורו ניתנה התשובה: "כן, מעט".

"דודי" דיבר קצת יידיש וניסה לנהל איתי שיחה, אבל כמו יהודים גרמנים רבים אחרים מעולם לא שמעתי את השפה הזו.

בררנית כתמיד עם האוכל, בארוחת הבוקר הראשונה שלי בבית החדש, הייתי מזועזעת לראות גוש לא מוגדר נשפך מתוך המנה הגדולה אל הקערה מלפני. "weniger, weniger" - "פחות, פחות" - צווחתי מתוך תדהמה ועוזרת הבית האירית, ללא ספק אבודה אך עדין מנסה לעזור, משכה בכתפייה ובאדיבות מסרה לי את החומץ. למעשה התחלתי מאוד לאהוב קורנפלקס. לא יכולתי להפסיק לבכות, ולא הצלחתי להבין מדוע. לא היה נורא כמו שפחדתי שיהיה – האנשים לא הדאיגו אותי, הבת של הבית הייתה ילדה נחמדה בהרבה ממני, ונטתה להיות אדיבה כלפי זרים, הבית לא היה גדול ולא מרושש יותר ממה שהייתי רגילה אליו – ולא היו לי חששות לגבי זה שלא אראה יותר את הוריי לעולם. אבל בכיתי, ללא שליטה וללא הפסקה, ואף אחד לא ידע מה לעשות איתי. זו לא הייתה התחלה שבישרה טוב לבאות.

הושלכתי בפזיזות לבית הספר המקומי, והייתי צריכה להסתדר הכי טוב שיכולתי. היו בבית הספר מספר פליטים נוספים, אולי אפילו בכיתתי, ודיברנו גרמנית ביחד בחצר, ההזדמנות היחידה שניתנה לי לעשות זאת. האנגלית סבבה אותי בכל מקום, ובאותו הגיל, גרמה לכך שלמדתי לדבר מהר מאוד וללא מבטא. על כך אני אסירת תודה מכיוון שזה חסך ממני להיות מוכרחה לספר את סיפור חיי לסקרנים, בזמן שאולי אינני רוצה לעשות זאת. בנוסף זה גרם לכך ששכחתי זמנית את כל הגרמנית שידעתי. אני זוכרת את היום, זמן קצר לפני פרוץ המלחמה, שבו זומנתי לרדיו שהיה מחובר לתחנה גרמנית, ונתבקשתי לתרגם את מה שנאמר. למרות הדכדוך וחוסר האמון של המשפחה, לא הייתי מסוגלת להיענות לבקשה.

ביולי 1940 דודתי ובתה פונו לארצות הברית, ואני נשלחתי להוסטל. מכיוון שרוב הבנות שהו שם מאז הגעתם לאנגליה, השפה שדיברו הייתה עדיין גרמנית, מעורבבת עם מעט אנגלית. "Ich muss das Wasser changen" - "אני זקוקה למעט מים" - זהו הביטוי ששמעתי לראשונה ושנחרט בזיכרוני. במשך כמה ימים לא יכולתי להבין אף אחד, אבל לא עבר זמן רב וכבר עברתי על חוק ה"אין גרמנית בחדר האוכל" באותה ההתלהבות כמו כולם.

דודתי ציידה אותי במזוודה מלאה בבגדים איכותיים, חלקם כבר היו קטנים לבתה וחיכו שאני אגדל לתוכם. לצערי, היא כללה גם שמלת קטיפה ורודה ונעלי כפתור לבנות, וכאשר נאמר לי ללבוש את השמלה הטובה ביותר בערב השישי הראשון, התגנדרתי עם אלו! בנוסף היו לי אופני ילדים (תלת-אופן) ששנאתי להרשות לבנות גדולות יותר לרכוב עליו. גולת הכותרת, היא שהיו ברשותי – ולימדו אותי להשתמש בהם – רולים לשיער. אף אחד מהדברים האלו לא נועדו לזכות אותי באהדה מידית של שאר הבנות, שעד אותו הזמן כבר כל הבגדים היו קטנים עליהן וכבר לבשו את הבגדים של האחרות עד שהתפוררו.

אף על פי כן, בביקון רכשתי חברים לכל החיים ואנחנו מתייחסות זו לזו כמעט כמו אל אחיות. תחומי העניין שלנו וסגנון החיים עשויים להיות שונים, אבל לא משנה עד כמה נדירות הפגישות בינינו, תמיד ממשיכים מהנקודה שבה הפסקנו.