Educational Meterials

שם המתרגם: לירון ברגר
עמודים: 359-361
הדמות: Wollheim Norbert

נורברט וולהיים

(ברלין), פרש מידווס, ניו יורק, ארצות הברית

נעשיתי מעורב עם הקינדר-טרנספורט אחרי ליל הבדולח. הייתי חלק מקבוצת עובדים סוציאליים שעשו עבודה כללית בתוך הקהילה היהודית, אבל בפרט עבדנו עם אנשים ששוחררו ממחנות ריכוז. ניגש אלי מנהיג הנוער שלי לשעבר שאמר לי שבריטניה מוכנה לקבל עד עשרת אלפים ילדים ללא ליווי מגרמניה, אוסטריה וצ'כוסלובקיה. וועדת היהודים המרכזית טיפלו בכך כל עוד גרמניה הייתה מעורבת ונזקקו לעזרה, בעיקר עם העניינים הטכניים.

כולם ניסו לצאת. היינו המומים מכמויות הניירת העצומות שהיו מעורבות בעיבוד הילדים שנבחרו להגירה. הבחירה של הילדים לא הייתה תחת אחריותי, אבל נעשתה ע"י עובדים סוציאליים בכל אחת מהקהילות היהודיות. תחילה ההורים חשבו שהם יכולים לעזוב יחד עם ילדיהם, כך שזה לא היה קל עבורנו לומר להם שלא כך הדבר. אז הגיעו שאלותיהם של ההורים: לאן ילכו הילדים? לכמה זמן יפרידו ביניהם? האם יוכלו להצטרף לילדיהם מאוחר יותר? לא היו לנו תשובות לשאלות האלו ולרבות אחרות.

המדדים לבחירת הילדים כללו את בריאותם, נכונותם של הוריהם לתת להם ללכת וכו'. ככל שהזמן עבר וזוועות הנאצים התגברו, היינו מוקפים בהורים שרצו לתת לפחות לילדיהם דרך יציאה. זאת לא הייתה משימתנו לנהל את משלוחי הקינדר-טרנספורט, בהתייחסות להיתרים שהגיעו מאנגליה, זמינות הרכבות וגורמים רבים אחרים. ההורים היו צריכים להיות מיודעים בנוגע לבחירתם של ילדיהם להגירה ושהם צריכים להביא את ילדיהם לתחנת רכבת מסוימת ביום ובשעה שנקבעו להם.

אז היו גם, כמובן, דרישות המשטרה הגרמנית. תחילה הם שיתפו פעולה למדי והיו שמחים להיפתר מילדים יהודים רבים כל כך ואישרו את רישיונות הנסיעה של הבריטים, כך שדרכונים לא היו נחוצים. אבל הם רצו רשימות שיכילו מסמכים ופרטים בנוגע לכל ילד עם מספר עותקים. זה בהחלט לא היה קל מכיוון שתמיד היו שינויים של הדקה האחרונה והיינו צריכים לחכות עד הרגע האחרון. וכך עבדנו במשך לילות ארוכים כדי להכין את הרשימות וכו'.

מלבד זאת היינו צריכים לטפל בזרם בלתי פוסק של הורים פנים אל פנים ובטלפון. קיבלנו שיחות טלפון מוועדות שונות לפליטים מאנגליה, מהורים אומנים עתידיים וכמובן מהוועדה המרכזית לפליטים בבית בלומדביורי שבלונדון, שהייתה צריכה עותקים של רשימות הילדים שמגיעים במטרה למצוא להם מקום במחנות, ההוסטלים או ההורים האומנים. היינו מודעים לכך שהממצב התדרדר מהר ושהיינו צריכים להוציא את הילדים כמה שיותר מוקדם. חישבנו שאנחנו יכולים להגיע לגבול העשרת אלפים לקראת סוף 1939. פרוץ המלחמה בתחילת ספטמבר עצר את הקינדרטרנספורטים, והשאירו אותנו כמה מאות פחות מהמטרה.

המשימה שלנו לא דרשה רק מאמץ פיזי רב, אבל, אולי אפילו יותר מכך, מנטלי. כמה הורים נהיו חסרי סובלנות ונסערים להוציא את ילדיהם ופעמים רבות הואשמנו במשוא פנים. שוב ושוב נאלצנו לומר להורים שהאישורים לילדיהם עוד לא הגיעו מלונדון ושיכולנו לכלול רק את הילדים שהיו ברשותם ההיתרים. זה יצר בנו תשישות נפשית עצומה. הייתי בן עשרים ושש באותה תקופה ועבדתי בתנועות נוער יהודיות, אז הייתי רגיל להתמודדות עם הורים במידה מסוימת. מה שהיה אפילו קשה יותר היה לומר להורים בתחנת הרכבת לומר להתראות לילדיהם בחדר ההמתנה, כיוון שהמשטרה לא אפשרה להם להיכנס לרציף על מנת למנוע מראות קורעות לב ברבים. המלווים לקחו את הילדים והעלו אותם על הרכבות, נתנו להם מספרים ועזרו להם עם מזוודותיהם. המלווים האלו היו מנהיגי נוער, מורים וכו' והיה להם קצת ניסיון בהתמודדות עם ילדים. אף על פי כן היו מחזות נוראיים. ילדים בכו. במקרים מסוימים היה שקט מצמרר. תמיד הורגש המתח באוויר. מעולם לא התרגלתי לכך. תחילה המלווים הורשו לנסוע עד הגבול, אבל מאוחר יותר הם הורשו לעבור את על הדרך עד לונדון בתנאי שהם יחזרו לגרמניה. אם הם לא היו חוזרים הם היו מסכנים את כל הקינדר-טרנספורטים הבאים. מלווים רבים עברו את המסע מספר פעמים. הם הורשו להישאר בלונדון ליומיים או שלושה בלבד, במהלכן הם דנו בסידורים עתידיים עם בית בלומסברי וכמובן ניסו לתכנן את וההגירה שלהם.

הייתי מעורב בכל קינדר-טרנספורט שעזב את ברלין. בשלושה מקרים הצלחנו לשים כמה ילדים על ספינה ששטה מהמבורג לניו יורק. מיותר לציין, היו מספר תקלות עם חלק ממשלוחי הקינדר-טרנספורט, אבל הצלחנו להתגבר עליהן. היו גם כמה בעיות עם המכס הגרמני. במקרים רבים הם פתחו את מזוודות הילדים והשליכו הכול על הרצפה ואף גנבו כמה דברים. הבנתי שהיו גם כמה בעיות עם המכס הבריטי, אם כי לא רבות.

הייתי אמור ללוות קינדרטרנספורט שהיה אמור לעזוב את ברלין ב1 בספטמבר 1939, אבל האירועים הפכו לכל כך מדהימים שניסינו להשיג מועד מוקדם יותר. שלם כך החלטתי להשיג דרכון משלי, אבל אז הייתה לי אישה ובת, אח ואחות ולא רציתי להיפרד מהם במקרה שמשהו קרה. כך הטרנספורט עזב בלעדי ב-30 לאוגוסט ועדין הצליח לעלות על סירה שהגיעה לאנגליה ביום שבו הגרמנים פלשו לפולין. זה היה הטרנספורט האחרון מברלין. אחרי פרוץ המלחמה הצלחנו לשלוח כמה ילדים על שני משלוחי הקינדר-טרנספורט לשוודיה. הם נשלחו שם ל"הכשרה" ואז לארץ ישראל (אז פלשתינה).

אני מתבונן לאחור על פרק זה של חיי עם סיפוק רב ועם החרטה היחידה שפרוץ המלחמה מנע מאתנו הציל ילדים רבים נוספים. הייתי רק בורג קטן במכונה, אבל עמיתי לעבודה ואני גרמנו למכונה הזאת לעבוד.


הערת העורך: נורברט וולפהיים ליווה כמה קינדר-טרנספורטים לאנגליה והיו לו הזדמנויות רבות להציל את עצמו. הוא האמין שזוהי חובתו לעבוד עד לרגע האחרון של פרוץ המלחמה. הוא עזב את עבודתו מאוחר מדי כדי להציל את עצמו ואת משפחתו. אשתו ובנו נספו במחנות הריכוז, בזמן שהוא היה לו את המזל לשרוד אחד. הוא התחתן מחדש לאחר שהיגר לארצות הברית.