Educational Meterials

שם המתרגם/ת: אביטל קונדרטוב
עמודים: 355-356
הדמות: Helga Wolff

הלגה וולף

(קון, פרנקפורט), וומבלי, מילסקס, אנגליה

ה-18 לאוגוסט 1938 הוא יום המוטבע בזיכרוני, באותו יום קיצי לוהט ראיתי את הורי בפעם האחרונה. נפרדנו לשלום בהאופטבנהוף, פרנקפורט לאחר שאבי מסר אותי לידיו של נוסע ברכבת לפריז.

"האם תהיה נחמד מספיק בשביל לפקוח עין על הלגה שלנו? היא אף פעם לא הייתה מחוץ לארץ בעבר"...

הקול של אבי היה חלש ושבור בעודו שם לב לצלב הקרס שהיה על הדש של האיש הזר.

"אל תדאג, העונג יהיה כולו שלי לראות את בתך מגיעה לפריז בשלום. האם יהיה מי שיפגוש אותה שם?"

"הו , בוודאי, חברים טובים שלנו, הם תמיד היו שם בשבילה והבטיחו שידאגו לה." השומר סגר את הדלתות. הרכבת החלה לנוע לאט אל מחוץ לתחנה. הסתכלתי מחלון התא אל עבר אמי ואבי. הם עשו כל מאמץ לחייך לעברי, אך עדיין לא יכלו להסתיר את העצב שהיה בעיניהם.

התיישבתי אל מול האיש הגבוה בעל השיער השחור, השומר שלי לאורך כל המסע הזה.

"את תאהבי את פריז, זה מקום נפלא. את דוברת צרפתית?" הוא בוודאי רצה להעלות את מצב רוחי.

"כן, תמיד היו לי ציונים טובים בצרפתית. היא כמו מוזיקה."

"בת כמה את, הלגה?"

" יום ההולדת שלי בחודש הבא. אני אהיה בת 15."

הכל נראה כל כך לא אמתי. אתמול באותה השעה ארבעתנו, ההורים שלי, האח שלי קורט ואני ישבנו ביחד בקומה העליונה והקטנה.

"כל כך הוקל לי שאת הולכת לטנטה וולי ודוד ז'אס בפריז," אמרה אמי. "תמיד היית האהובה ביותר על וולי, היית הבת שמעולם לא הייתה לה." אמי נתנה לעצמה ביטחון כשחשבה על הפעמים הרבות שהייתי צריכה להישאר בדירה עם ביאדמייר זימר המפורסם כאשר הורי היו מוזמנים לאחד מהמפגשים האפנתיים של טנטה וולי.

ועכשיו הנני יושבת לבדי, מתעלמת מהעובדה שכל העתיד שלי יהיה כל כך שונה מהעבר שלי.

הדוד שלי היה בקושי בבית. הוא היה מטייל בגדול בשביל העסק שלו. טנטה וולי היה עובד ומתמודד יום ולילה עם הזמנות, הצוות ולפעמים עם לקוחות לא מרוצים. מה שהשאיר אותי בידיים של עצמי. כאשר לא השתתפתי בקורס באליאנס פרנצ'ס, בהיותי הסטודנטית הכי צעירה באותו הזמן, אז טיילתי ברחובות פריז. "בטרה לה פאווה" מתארים בדיוק את מה שעשיתי. הרגליים החזקות שלי לקחו אותי לכל מקום. העיר נראתה כל כך יפה, כה גדולה, רותקתי על ידי קסמה. הפנמתי את כולך צרפת.

לפתע החלום שלי נגמר. הוויזה שלי פגה לפני כמה חודשים. הייתי צריכה לקחת את האחריות על עצמי. עם כרטיס הסטודנט שלי ומכתב המאשר שטנטה וולי יהיה אחראי עלי באופן מלא ולתחזוקה שלי, עשיתי את דרכי אל הממשל של פריז. המנהל התעקש על עזיבתי את פריז עד ל-15 במאי.

ב-30 במאי המשטרה הגיע אל הדירה עם צו חיפוש, הדוד שלי ניסה למצוא פתרון. מכתב שנשלח ב-23 במאי מהוועדה הישראלית בקשה :

אם תועילו בטובכם להבטיח שהילד מוכן להצטרף, בידיעה קצרה זו, אל התעבורה המאורגנת על ידינו הנשלחת אל אנגליה שעומדת לעזוב בימים הקרובים.

ושוב מצאתי את עצמי בגאייר דו נורד. החלום הפך לסיוט. הכרנו את המנהיג של סמלטרנספורט. 15 ילדים התאספו סביבו, אוחזים בידיהם של הקרובים שלהם. הצעיר מבין כולם בקבוצה עוד לא היה בן 4. כולנו עמדנו לעבור למדינה חדשה בפעם השנייה בחיינו הצעירים. בפעם השנייה אמרנו להתראות, רובנו לא הצלחנו להבין למה שוב עלינו להפנות גב לאהובנו. המראה היה קורע לב. הובילו אותנו אל התאים שלנו. הרכבת עזבה את התחנה, ילדי גרמניה, צ'כיה ופריז בכו ובטאו את יגונם בשפת אמם. מנהיג הקבוצה היה ראוי למשימה הקשה הצפויה לו. הוא ספר את הילדים ופקד על הבוגרים לשבת על יד הצעירים.

"הלגה, תפקחי עין על שני הילדים הקטנים האלה," הוא אמר לי.

"לישן והנחן, תראו מה הבאתי לכם." הוא הוציא כל מיני ממתקים טעימים ושם לכל אחד בפיו. הדמעות עשו את דרכם אל החיוכים. כולם היו עייפים נפשית ופיזית. אני אפילו לא יכולה לזכור מתי או איך הלהקה הקטנה שלנו עלתה על הסיפון של הספינה בקלאיס. ברגע שהרכבת האטה לקחתי את עצמי בידיים.

"הכינו עצמכם. הגענו." יכולתי לקרוא על השלט "תחנת ויקטוריה".