Educational Meterials

שם המתרגמ/ת: לירון ברגר

כיתה: יא4

עמודים: 346-348

הדמות: Dora and John Vernon



דורה וג'ון ורנון

(וינה), הרצליה, ישראל


ג'ון ודורה ורנון הם זוג נשוי שהתיישב בבריטניה, ועלה מאוחר יותר לישראל בעקבות בתם. כיום הם חיים בהרצליה. הם הכירו דרך אחותו הקטנה של ג'ון והתחתנו ביום שבו נכנעו הגרמנים. ג'ון באותה תקופה היה חייל בצבא הבריטי. תאריך החתונה נקבע כך שיתאים לחזרתו של ג'ון. כיום הם מתוודים שלא דיברו אחד עם השני על הקינדר-טרנספורט. הם לא רצו לזכור את הפנים הנעלמות של הוריהם דרך חלונות הרכבת, ואת תחושת ההתייתמות מהוריהם.


חברים, אשר הוריהם לא יכלו להביא את עצמם לשלוח את ילדיהם, נספו בשואה. דורה זוכרת את חברתה הקרובה, אשר אמה לא יכלה להיפרד ממנה והיא נספתה יחד אתה.


בתם, סוזן, החליטה לעלות לארץ ישראל. דורה, שבדיוק הייתה בהתאוששות אחרי ניתוח, הלכה ללוות אותה לרכבת ולהיפרד ממנה.


"בתחנת הרכבת, כשסוזן עמדה עם המזוודה, הכול חזר אלי בבת אחת", היא מספרת. "פתאום מצאתי את עצמי במקומה של אימא שלי, ובתי במקומי דאז בווינה. התחושה הייתה נוראית והכל התבלבל, ואני בכיתי ובכיתי ובכיתי כאשר הרכבת התחילה בנסיעה. שנים רבות לאחר מכן אמרתי לסוזן. היא הייתה בהלם. במשך שנים לא דיברתי ולא סיפרתי על מה שעברתי. אבל זה לא אומר ששכחתי!"


"זיכרוני מחזיר אותי לתקופה בה הייתי בת 15, ב-11 ביולי 1939", אומרת דורה. "לעולם לא אשכח את הסצנה הדרמטית והמראות שראיתי בתחנה. ילדים צועקים ובוכים, והוריהם התעלפו כשהבינו כי זוהי הפעם האחרונה שיראו את ילדיהם. עברתי את המסע יחד עם חבר בגילי ושני אחיו הקטנים. במהלך המסע לא היו ילדים חייכניים. אנשי האס-אס המשיכו להטריד אותנו בתאים ולקחו כל דבר בעל ערך שראו. הורשינו להישאר בבגדים שלבשנו ועוד בגד אחד להחלפה.


בערב הגענו לגבול ההולנדי ונתקלנו בפעם הראשונה במעשי חסד ונדיבות. ההולנדים חייכו אלינו! אז המשכנו במעבורת לאנגליה למקום מחסה לפליטים.


לאחר חודשיים, כשהתחילה המלחמה, הבנתי שנפרדתי מהוריי לצמיתות ושעכשיו הייתי לבד. ההרגשה הזו הייתה שכיחה מאוד בקרב הילדים. כמה ילדים עברו התמוטטות עצבים ואחד התאבד. אף אחד לא היה יכול לתקשר עם האחרים כמו שצריך. לאחר המלחמה נודע לי כי אבי ניסה לחצות את הגבול לבלגיה, נתפס, ונרצח במחנה ההשמדה בוכנוואלד. איך אמי נעלמה והיכן היא מתה לא ידוע לי עד היום הזה."


ג'ון נעצר בליל הבדולח, כמעט בן 17, והופיע ברשימה של הנשלחים למחנות הריכוז. למרבה המזל הוא שוחרר לאחר שחתם על מסמך בו התחייב לעזוב את ארצו תוך חודשיים. הוריו הצליחו להשיג לו מעבר באחד הקינדר-טרספורטים.


"אני זוכר את פניהם של אמי ואבי כאשר הרכבת עזבה. הנאצים על הרכבת משכו ולקחו את שרשרת הזהב הקטנה מצווארה של אחותי בת ה-13", הוא נזכר. "באנגליה נשלחתי תחילה למשפחתו של חקלאי באוקספורדשייר, שם עברו עלי כמה שבועות של שמחה. לאחר מכן נשלחתי למחנה פליטים גרמנים ואוסטרים, ומשם למשפחה בקורנוול, ולאחר פרוץ המלחמה להוסטל בלונדון. לאחר מפלת דנקרק, הייתה פאניקה היסטרית מזרים בבריטניה. שוטר דפק על הדלת ואני נלקחתי למחנה מעצר. לאחר תקופה מסוימת המצב נרגע, שוחררתי והתקבלתי לצבא הבריטי. אני, אחד מהיהודים הנרדפים, עזרתי לנצח את היטלר. בסוף המלחמה אני הייתי בין אלו שנכנסו לברגן-בלזן ואני זוכר את עצמי מכריז ברמקול: "המחנה נלקח מידיהם של הגרמנים ע"י כוחות בעלי הברית."


למרות שלא דיברו על כך, חייהם של ג'ון ודורה עברו תחת צל גדול של זיכרונות. ג'ון היה צריך לחזור לגרמניה מספר פעמים בגלל עבודתו ודורה באה אתו רק פעם אחת. כאשר היא שמעה אישה מדברת בגרמנית בתחנת אוטובוס היא ברחה משם ומאז לא חזרה לגרמניה אף פעם.


לא מזמן הם טסו חזרה מישראל לאנגליה. בדרך משהו השתבש והם נחתו בגרמניה. הם נשארו לילה שלם בשדה התעופה, בגלל שדורה סירבה ללכת העירה לבית מלון. עם זאת, היו להם כמה הפוגות בניסיון בריחתם מהעבר. לפני מספר שנים הם ניסו למצוא את המשפחות שטיפלו בהם, אך הם לא מצאו אותם! אנשים עברו מקום או נפטרו. הדבר ממנו הם הכי מפחדים הוא שהדורות הבאים ישכחו את העבר. ג'ון ודורה הבטיחו לעצמם שהם תמיד ימשיכו לזכור.