Educational Meterials

שם המתרגם/ת: רון קנטורוביץ'

כיתה: יא4

עמודים:344-345

הדמות: BRONYA VEITCH


ברוניה וייטץ'

שלושים אלף יהודים, כחמישים וחמישה אחוזים מכלל היהודים אשר היו רשומים בשנת 1942, ניצלו במהלך השואה. כל אלה הסתתרו בבלגיה תחת זהות בדויה אצל משפחות לא-יהודיות שהביעו רצון לעזור ליהודים ולטפל בהם. מעשיה של אישה ספציפית, איוונה נבג'יאן, מנהלת המוסד הלאומי לרווחת הילד, היו אחראים על המימון של הצלתם של כ-4000 ילדים יהודים שביניהם הייתי אני. שלושה עובדים סוציאליים, אשר השתייכו בסתר לוועדה להגנת היהודים, דאגו שליותר משבעה אלף ילדים יהודיים יהיו משפחות אומנה או מוסדות שונים, בעיקר מנזרים, בהם יכלו הילדים לגור. החזית הקומוניסטית לחירות, הוועדה להגנת היהודים, אגודת "פועלי ציון", כמרים, נזירות, תנועת הפועל הנוצרי הצעיר - כל המוסדות הללו בחרו להתעלם מהקונפליקטים האידאולוגיים ביניהן למען מימוש מטרה משותפת. שני כמרים, מהערים בריסל ולוון, הצילו שלושת אלפים ילדים יהודים כל אחד. שני חברים בוועדה להגנת היהודים הסתננו לשורות הוועדה ליהודי בלגיה, אשר נוסדה בשנת 1941 על ידי הנאצים על מנת לערוך רישום אוכלוסין של כל היהודים, והשתמשו בעמדות שלהם על מנת להציל יהודים בסתר.

תדהמה שררה בין תושבי בלגיה כאשר בשנת 1942, נכנס לתוקף החוק שדרש מהיהודים לענוד תלאי צהוב על בגדיהם. רבים מתושבי בלגיה הלא-יהודים החלו לענוד תלאים בצבעים הלאומיים על מנת להראות את הזדהותם עם היהודים, ואחרים יצאו מגדרם על מנת להראות את הצער שלהם וטוב לבם.


בתחילת אוגוסט של אותה שנה, החלו להתבצע פשיטות וגירושים של יהודים. במשך שלושה חודשים רצופים התבצעו בכל לילה חיפושים אחרי יהודים בשכונות יהודיות, וכל יהודי שנמצא נשלח למחנה מעבר "מכלן", ממנו נשלחו שבעה עשר אלף גברים, נשים וילדים למחנות מוות בחודשים שלאחר מכן. במהלך היום, נהגו לעבור ברחוב רכבים של הגסטאפו ולקחת איתם אנשים שהיו בעלי חזות יהודית.

שני בתי היתומים בהם גרתי במהלך הילדות שלי היו שייכים לוועדה ליהודים של הגסטאפו, כאשר אחד מהם נוסד בספטמבר, 1942, על מנת להוות בית לילדים "נטושים" שהוריהם גורשו מהארץ.


בבוקר ה-30 באוקטובר, 1942, הגסטאפו פרצו לבית היתומים שבו חייתי. כל שמונים ושבעת הילדים וחברי הצוות של הבית הועלו על משאיות והועברו למחנה המעבר "מכלן", משם היו אמורים לצאת לאושוויץ בבוקר שלמחרת. לאם הבית של בית היתומים הייתה את התושייה להתקשר לאיוונה נביג'יאן, אשר יצרה לאחר מכן קשר עם המלכה אליזבת, שהתערבה בהנהגה הגרמנית על מנת לשחרר את כולנו בחזרה לבית היתומים במהלך הלילה.


באותו זמן החלה הוועדה להגנת היהודים לנצל את כל משאביה על מנת למצוא מקומות מסתור עבור כל הילדים היהודים, בעזרת שלוש עובדות סוציאליות של הוועדה הגרמנית ליהודים. אחת מהן, רנה גולדשטאק, שהביאה אותי בזמנו למשפחתי האומנת ונהגה לבקר אותי מאוחר יותר בביתם שבסנט ניקלאס בשנת 1943. רנה מתה לפני כחמש שנים.


זהו סיפור מרגש ומופלא, אשר כמעט ולא יודעים עליו מחוץ לבלגיה. לאחר סוף המלחמה, אנשים החלו לחבר מחדש את שברי החיים שלהם ולא רצו עוד להיזכר בו.


ז'אן פיליפ שרייבר, חוקר צעיר במכון "מרטין בובר" שבבריסל אמר לי פעם: "כולם שמעו על מה שקרה בדנמרק ועל מה שקרה בהולנד, בזכות היומן של אנה פרנק, אך בלגיה לא זכתה כלל לתשומת לב חרף העובדה שחמישים וחמישה אחוז מתושביה היהודים ניצלו בעזרת התושבים הבלגיים, לעומת רק עשרים אחוז מהיהודים שניצלו בהולנד."


שאלתי את אחותי האומנת מדוע משפחתה בחרה להציל כל יהודי שיכלו למרות כל הסיכונים הכרוכים בכך. "יצא לנו לדון בזה", היא ענתה לי, "אבל למרות זאת הרגשנו חובה להתנגד, הרגשנו שמשהו חייב היה להיעשות למען כל אותם ילדים שעמדו בפני סכנת גירוש. לא פקפקנו אפילו פעם אחת בעובדה שעלינו לעשות את המרב שיכולנו."


אנשים רבים מאוד בבלגיה החזיקו בדעה דומה. אני חבה את חיי לרבים, אך בעיקר למשפחתי האומנת. כיצד יכול אדם להודות מספיק על הקרבה עצמית רבה כל כך?


בנוסף למאמציה האחרים, הוועדה להגנת היהודים נהגה לחלק תלושי אוכל חודשיים וכסף לאותם אנשים אשר התחבאו אצל משפחות מאמצות עניות. ללא התלושים הללו, רבים לא היו מסוגלים לשרוד והיו נאלצים לעזוב. הוועדה חילקה גם תעודות לידה מזויפות, מערים כמו אוסטנד, במקרה שלי, אשר בהן רישום האוכלוסין נהרס או שובש בעקבות הפצצות. אותן תעודות שימשו כשמונים אחוז מהיהודים במסתור.


עם חזרתי ללונדון, ביליתי כמה שנים בלמידת ספרות בספריית וויינר. ביום האחרון לשהותי שם, קיבלתי שיחת טלפון מליה, אישה אשר ביקשה לדעת את שמותיהם של שישה עשר מנזרים באזור בלגיה, אשר באחד מהם היא ואחותה הסתתרו כשהיו פעוטות. נפגשנו כבר באותו הערב והיא סיפרה לי את סיפורה העצוב: ליה נולדה בדצמבר, 1938, בעיר אנטוורפן וגרה שלוש שנים עם הוריה ואחותה, סילביה. אב המשפחה נמלט לאנגליה לפני תחילת המלחמה, ואילו אמה נלקחה לאושוויץ. ליה ואחותה נאלצו להסתתר בחדר קטן וקר, בעל מעט אור, במנזר.


אביהן שתי הילדות הצליח למצוא אותן לאחר המלחמה, והשתיים עברו לאנגליה בשנת 1946. הן גרו בבית לפליטים יהודים במשך שנה, עד שסילביה מתה מגידול במוח. אביה של ליה התאכזר אליה, וביצועיה בבית הספר היו רעים. כאשר ליה הייתה בת 18 אביה מת. ליה חידשה את לימודיה באנגלית ומתמטיקה, ועקב כך נהייתה אשת עסקים מושכת ומצליחה. כתבתי בשבילה למשרד הבריאות הציבורית הבלגי כדי לראות אם היו להם רישומים כלשהם. זהו סיפור עצוב בהרבה משלי, מאחר והשנתיים שעברו עליי מאז השחרור ב1944 היו מושלמות, והצלחתי לשמור על קשרים עם המשפחה האומנת.