שם המתרגם/ת: רוני ענתבי

כיתה: י4

עמודים: 126-128

הדמות: Susanne Graham

סוזן גרהם

(בורגהרט, המבורג), וולווין גארדן סיטי, אנגליה

בתחילת 1939 הייתי בת עשר ואחי היה בן שמונה. אני לא זוכרת איך אחי ואני מצאנו את עצמנו על הנורמנדי אבל אני כן זוכרת ששכבתי חולה בתא. אחר כך אמרו לי שלהרגשה הזאת קוראים מחלת ים.

בערב חבורה גדולה התקבצה על הסיפון ושרה שירים בגרמנית, עברית, ויידיש. הכרתי שירים רבים והשקעתי את כל כולי בשירה. מבוגר חלף על פנינו, הרגשתי את עיניו, הן ביטאו עצב, חמלה. אמרתי להנס להיות אמיץ ולא לבכות. זו הייתי אני שחשתי צורך להיות חזקה! אכן איש מאיתנו לא בכה.

בבוקר המחרת מישהו חיפש אותי. הוכרחתי לשבת על כיסא על הסיפון באמצע קבוצת זרים. ניסה לדבר איתי רב ביידיש, שלא הבנתי. גם לא דיברתי צרפתית. אמי נתנה לדייל  צרפתי טבעת יהלום ואת שמי. היא העדיפה להסתכן בכך שהדייל יגנוב את הטבעת מאשר שהנאצים יחרימו אותה. כך הגעתי לאנגליה עם מזוודה, דויטשמארק אחד וטבעת יהלום.

שיחקתי משחקי סיפון עם ילד צרפתי שהיה מבוגר ממני בכמה שנים. נהנינו, ולזמן רב הערכתי את התחושה שאנשים יכולים להבין זה את זה, גם ללא שפה משותפת.

בהגיענו ישנו במנזר בסאות'האמפטון. למחרת חיכינו באולם קודר שיאספו אותנו. הנס ואני נשארנו אחרונים. מאוחר יותר חצינו את לונדון במונית בליווי מיס מודל, שלקחה אותנו לנותני החסות שלנו. היא נראתה נחמדה מאוד ונתנה לי שני מטבעות גדולים מאוד - שני פני. התמקמנו בלוישאם, במרחק מה מעוד תחנת מעבר. המזוודה האחת שהורשתי לקחת הייתה ארוזה בכבדות, כך שיכולתי להרים אותה, אבל לא לסחוב אותה. מיס מודל לקחה את ידו של אחי ואת המזוודה שלו והם התקדמו הלאה. התקשיתי להדביק את הקצב ובמהרה הרגשתי שאיני מסוגלת להמשיך. ניסיתי להניח את המזוודה על המדרכה ולדחוף אותה קדימה, לשווא. רוחי כבתה, התייאשתי - הלוואי ולעולם לא הייתי באה לכאן. זיכרון תחושת היאוש הזאת עדיין חי וחד בזיכרוני.

לבסוף הוכנסנו לבי"ס פנימייתי קטן  בבריצינגטון והיינו מאושרים שם. לזוג האחראי היו בנים משלהם.

הועברנו לפנימייה קטנה חדשה. הו, כל כך שונה! היו ארבעה-עשר ילדים וארבעה- עשר כלבים. הכלבים זכו ליחס מועדף. הורשנו מקלחת אחת פעם בשבועיים. נדמה היה שחמש האחיות הרווקות הזקנות שטיפלו בנו לא אהבו ילדים. הן אימצו את סטיבן - יתום. סטיבן העביר את רוב ימיו בקילוף תפוחי אדמה ושאר עבודות מזדמנות. הוא ניסה לברוח משם לים פעמיים והוחזר.

אימא הצליחה להגיע לאנגליה ועבדה בבית חולים בלינקולנשייר. שלחתי לה מכתב בו שאלתי עם אנחנו יכולים להיות קרובים אליה. אמרתי שאני לא מאושרת שם ושהיינו חייבים להתפלל את תפילת היום הנוצרית! לפני שעזבנו, נקראתי  לחדר האוכל הגדול, החשוך, שלא נעשה בו שימוש יום יומי, ונאמר לי כמה כפוית טובה אני, שקיבלו את הנס ואותי עבור פחות מהתעריף המקובל,  ושאני הולכת להתחרט על מה שעשיתי, ולא אקבל השכלה טובה לעולם. למרבה המזל התברר שההפך הוא הנכון.

לזמן קצר מאוד חיינו שלושתנו בעיירה הקטנה של גרנת'ם. הנס ואני גרנו אצל מר וגברת מרסדל ושתי הבנות שלהם. כעבור זמן הוכרזה מלחמה. מר מרסדל הועבר על ידי החברה שלו  ואמא נאלצה לעזוב את העבודה במחלקת היולדות. אימא עברה לעבוד בחווה. הנס עבר לגור עם כומר במרחק 25 מייל מאיפה שהיינו. אני נשארתי בגראנת'ם.

כך, בעודי בת 11, הייתי הפליטה היחידה בכפר. רק במבט לאחור אני מסוגלת להבין ולהכיר בבדידות ובבידוד שחוויתי בזמן המלחמה. חלק מהאנשים היו מתחשבים ואדיבים, אחרים לא. אחרי שעברתי מבית אומנה אחד לשני כמה פעמים, התמקמתי לבסוף אצל דודה ווין ודוד ארנסט ג'אלאס ובגיל 16, סוף סוף, יכולתי פשוט להיות אני.

עמדתי בחדר הכניסה המוארך והעמוס של בית הספר כשילדה אחת החריזה בקולי קולות ובארסיות שאני יהודייה ונאצית. המשכתי לנגב את ידי על מגבת הבד - מרוסקת. פעם אחרת ישבנו על הרצפה ושיחקנו מונופול. אחת הילדות ירקה על הכסף שלי. האחרים עשו כדוגמתה. שוב ישבתי בלי לזוז, פגועה מבפנים. שנים לאחר מכן אחת מהן, פרנסס, סיפרה לי כמה היא התחרטה על התקרית ההיא.

להיות לבד ולהיות "אויב זר" היה קשה. לדוגמה יום אחד, אחד ממדריכי בית הספר סינן באוזני,

"את יודעת שאת לא רצויה כאן."

באופן טבעי לא היה לנו כסף רב. לקחתי את זה כאתגר במקום כקושי. קטפתי תפוחי אדמה ואפונה, ועבדתי בניקיון.  גם פרי הוורד, שנאסף בשביל ויטמין ה-c שבו, הכניס שני פני לכל פאונד. עבדתי קשה, חסכתי, וקניתי אופני ראלי. זה היה נהדר להחזיק באופניים טובים והייתי יוצאת לעתים קרובות לרכיבות ארוכות בטבע.

בבית הספר, בבוקר אחרי חגיגות יום הניצחון, שתי מורות קשקשו על קצין חיל אויר נאה להחריד. אותו קצין ליווה אותי הביתה ונתן לי נשיקת לילה טוב. אני לא יפיפייה, אבל לכאורה ביום הניצחון הוענק לי זוהר מיוחד.

כל ההתנכלויות תמו.