שם המתרגם : ענר ריינר סטפי סגרמן (במברגר, לייפציג), קיבוץ כפר בלום, ישראל. זה לא קל להחזיר את השעון חמישים שנה לאחור, אך תמיד רציתי לספר את סיפורי, ועכשיו זה נדמה כהזדמנות האידאלית. אני לא בדיוק זוכרת מתי עברנו מביתנו הגדול לדירה, אך לאחר מכך אבי נלקח בליל הבדולח. אני זוכרת את הלילה הזה טוב מאוד. ב – 4 בבוקר הייתה דפיקה חזקה מאוד על הדלת. כשפתחנו אותה ( החדר שלי היה קרוב לדלת הראשית ולכן הייתי הראשונה לקום) ארבעה אנשי גסטפו, לא מגולחים ומפחידים במבטם, התפרצו פנימה. באיום אקדח אמי הייתה חייבת להראות להם היכן היא שמרה את התכשיטים שלה והיכן נמצא הכסף. אבי שהייתה לו רגל משותקת ממלחמת העולם הראשונה הואץ לקום ממיתתו ונאמר לו להתלבש במהירות. על השידה ליד המיטה היו ספרים ללימוד אנגלית; הם ירקו עליהם והרסו אותם, והפכו את כל הדירה. אמי שמה כמה סנדוויצ'ים בתוך כיסו של אבי, ותוך כדי, לחשה באוזנו שייפול במדרגות ואז אולי הם לא ייקחו אותו אם הוא פצוע. לא, אבי רצה לצאת מהבית כגבר , ובקצב שלו, וכך ראינו אותו נכנס ללימוזינה, הארוכה השחורה והנוצצת. מילות הפרידה שלהם עבורנו היו: "לכו ותראו את בית העסק שלכם ובתי הכנסת". סגרנו את הדירה, וחסרי כל, נכנסו למונית (הנהג הכיר אותנו והיה אמפתי, ואמר שהוא ייקח אותנו לאן שאנו רוצים ללא תשלום). ביקשנו שייקח אותנו דרך העסק ובית הכנסת לבית של חברנו. הוא היה הפרופסור הראשי של בית החולים היהודי בלייפציג. המראה של העסק שלנו היה בלתי יאמן – רק שלד של בניין, הכל שרוף בפנים – מאות גלילים של אריגים, מעילים, חולצות, סוודרים וחליפות. אני, כילדה קטנה בת תשע, חשבתי איזה בזבוז, הם יכלו להינתן לעניים במקום. עדיין לא היה לי מושג מה היה העניין, אף פעם לא חוויתי כל אנטישמיות בבית הספר או במקום אחר. אני זוכרת שהלכנו לתוך הבניין השרוף על מנת לראות אם יכולנו למצוא את הרכבת החשמלית שאחי קיבל עבור בר המצווה שלו; אחסנו אותה שם כשעברנו מהבית הגדול. מה שהיה כה בלתי יאמן שאף לא סנטימטר מהבניין הצמוד היה חרוך, ולא חלון אחד שבור. בית הכנסת היה באותו מצב. הגענו לחברים שלנו, וחשבנו להזהיר אותם ולספר מה קרה ומה ראינו, ואולי הם עדיין יוכלו לצאת מהמדינה. זה היה מאוחר מדי, וכולנו החלטנו שנלך יחד לבית החולים היהודי ולראות אם נוכל לעזור שם. מצאנו כאוס, נדמה היה שהעובדים במשמרת הלילה "נעלמו", ומטופלים אשר יכלו לעמוד על רגליהם נלקחו החוצה. ניגשנו לעבודה. ניתנו לנו מעילים לבנים ושתינו, אמי ואני, עבדנו קשה מאוד, ואף שתי משמרות! אמנם לא עבדתי ביחד עם אמי, ואף לא ישנו באותו חדר, אך קיבלנו את הכל ללא עוררין. כשאני חושבת על זה עכשיו, העבודה שעשיתי שם נעשית על ידי אחות בשנה השנייה להתמחות שלה. לדוגמה – לאחר ניתוח נכנסתי לחדר הניתוחים עם האחות ועזרתי לנקות; מראות הדם לא הטרידו אותי. עזרתי לחטא את הכלים. במחלקה הייתי עוזרת לאחיות לחבוש פציעות. חילקתי ארוחות, אך הייתי צריכה לזכור שהמגש הזה הובא לחולה שהוסרה לו חצי קיבה, ושהמגש הועבר לאדם סוכרתי. כוניתי ה"אחות סטפי". בכל בוקר ב 4 לפנות בוקר, אנשי הגסטפו הגיעו ולקחו את כל מי שהיה מסוגל לעמוד. יום אחרי יום אותו הליך, ובמהלך כל הזמן הזה חשבנו על אבי, היכן הוא, והאם הוא בסדר. יום אחד קיבלנו פתק שהוברח מאבי, שעל פיו הוא היה בתחנת המשטרה ושהכול היה בסדר. עם הרבה פרוטקציות, הצלחנו להביא אותו לבית החולים כ"מטופל", וכך שוב היינו יחד כמשפחה, וזה הפך את העבודה שלנו להרבה יותר קלה. איני זוכרת כמה זמן זה נמשך, אך כשבסופו של דבר חזרנו לדירה שלנו הורי אמרו לי שהם שולחים אותי למשפחה נפלאה באנגליה, ושתוך שלושה חודשים הם יצטרפו אליי. היה לי קשה להבין זאת, אך קיבלתי את זה וכשהגיע הזמן, ארזתי את כל חפציי המיוחדים שרציתי לקחת עמי. אמי ליוותה אותי עד העיר אוטרכט, ושם נפרדנו. כך, עם הקינדרטרנספורט, הגעתי לאנגליה. הורי התכתבו עם המשפחה מליברפול שאליהם נסעתי, ושלחו להם תמונה שלי. אחי, שבזמן הזה למד בשווייץ, כתב להם אודות אחותו הקטנה. הוא כתב להם שכבר חליתי בכל מחלות הילדים – אבעבועות רוח, וכדומה, ואני זוכרת שהוא כתב שאני אוהבת חיות וכשאגדל ארצה לעבוד עם כלבים. המכתב הזה קיים עד עצם היום הזה. כשהגעתי לליברפול, התקבלתי על ידי כל המשפחה והרגשתי מאוד רצויה. מהר מאוד הרגשתי בבית והבת שלהם ואני גדלנו כמו אחיות, קרובות מאוד. הייתי המבוגרת מבינינו (היה גם אח, אך הוא שירת בחיל האוויר) כך שאילו רציתי יכולתי להישאר ערה מאוחר בלילה, אך תמיד אהבנו ללכת לישון באותו הזמן. עד לעצם היום הזה יש בינינו מערכת יחסים נפלאה, ואני בקשר הדוק עם כל בני הדודים, הדודות והדודים. שמרתי על קשר עם הוריי כמה שהיה אפשרי. הם כמובן לא הצטרפו אליי לאנגליה לאחר שלושה חודשים כפי שקווה. הם נלקחו לטרזינשטט, וב-1942 שמענו דרך "הצלב האדום" שאבי "מת", וב-1944, גם אמי. | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
