Educational Meterials

שם המתרגמ/ת:עוז בן משה

כיתה: יב

עמודים: 273

הדמות: Fred Rosner M.D., F.A.C.P

פרד רוזנר

(ברלין) ניו-יורק, ארה"ב

מנהל, מחלקת הרפואה, מרכז הרפואה קווינס, חלק ממרכז הרפואה היהודי של לונג אילנד ופרופסור לרפואה, מרכז מדעי הרפואה, אוניברסיטת  ניו יורק בסטוני ברוק

למה חזרתי לברלין חמישים שנה לאחר ליל הבדולח

חלקים מהתכתובת שלו לקונגרס היהודי הראשון ברפואה והלכה, ברלין, גרמניה, 16-20 נובמבר 1998:


בנובמבר 1988, התקיימו בכל העולם אירועי זכרון לליל  ה9-10 לנובמבר הנוראי, קריסטל-נאכט (ליל הבדולח) ההתקפה הנרחבת הראשונה של הנאצים על הישרדותו של העם היהודי.


למה חזרתי לברלין בדיוק חמישים שנה אחרי ליל הבדולח, אותו אירוע שאני ומשפחתי עברנו? למה, שהרי לפני שנים רבות, נשבעתי שכף רגלי לעולם לא תדרוך על אדמת גרמניה לעולם לא לקנות תוצרת גרמניה , לעולם לא לנסוע ברכב גרמני, לעולם לא לקרוא  ספר גרמני, לעולם לא לשמוע מוזיקה גרמנית, לעולם לא ליהנות ממשהו גרמני? למה התנגדתי בעקשנות להצעה מעיריית ברלין לסיור של שבעה ימים שבה כל ההוצאות מתוקצבות על ידם לברלין - הצעה שגם הורחבה לכל ילידי ברלין שנאלצו לברוח ממולדתם בגלל הנאצים? למה סלידתי מהשפה הגרמנית גרמה לי להרצות בברלין באנגלית למרות שאני דובר גרמנית שוטפת? למה קיבלתי את ההזמנה של מארגני הקונגרס היהודי הבינלאומי הראשון לרפואה והלכה (החוק היהודי) להשתתף בקונגרס הזה בברלין? איזה חשיבה הגיונית, השראה או הדרכה אלוהית הניעה אותי לחזור לברלין בנובמבר 1988, בדיוק חמישים שנה אחרי שברחתי מהעיר הזאת?


נולדתי בברלין ב-3 לאוקטובר 1935 למשפחה גדולה מאוד. אבי היה אחד מעשרה אחים ואחיות ואמי אחת משישה אחים ואחיות. ב-28 לאוקטובר 1938, אבי וסבי  הועברו למחנה ריכוז בפולין בשם זבאנשיון (ניו בנשן) ומשם סבי לעולם לא חזר. לאחר פחות משבועיים, בליל ה-9 בנובמבר 1938, הנאצים שחררו כנופיות של פלוגות הסער שיתקפו יהודים, רכוש יהודי ובתי כנסת ברחבי גרמניה ואוסטריה. לפחות 30,000 יהודים נעצרו ונשלחו למחנות ריכוז בזקסנהאוזן, בוכנוואלד ודכאו.


מאות  בתי כנסת הוצתו או נהרסו לגמרי ואלפי חנויות ובתים נהרסו, נבזזו, הוצתו באש או טומאו. ביניהם היה הבית והחנות של משפחתי. רכושנו נזרק לרחוב, הרסו את הפסנתר שלנו, הארוניות נשברו והסחורה בחנות שלנו נהרסה. לא היה אף מקום להתחבא.


הנאצים קראו לזה קריסטל-נאכט - ליל הזכוכית השבורה- שם כמעט פואטי לאותו לילה של הצתות, טרור ורצח. אבל עוד אימה של אותו לילה היה מה שקרה בעולם. כלום! לאף אחד לא היה אכפת. שום ארץ ברחבי העולם לא רצתה לקבל אפילו חלק ממאות אלפי היהודים שבגרמניה. אפילו הארץ המאמצת שלי, ארצות הברית של אמריקה, סגרה את דלתה והיהודים ננעלו בחוץ בשעת הצורך הגדולה ביותר שלהם.


סבי מצד אמי  היה עד מהדירה שלו לשרפה ולהרס הטוטלי של בית הכנסת בצדו  השני של הרחוב. הוא ראה את מגילות התורה, ספרי תנ"ך, ספרי תפילה ועוד כלים קדושים נזרקים לרחוב, כוסו  בדלק והוצתו. הוא קרס לנוכח  המראה, נכנס לתרדמת, לא קם ממנה ומת כעבור  מספר חודשים. הוא נקבר במקום שהוא עכשיו  מזרח ברלין.


פחות מחודש לאחר ליל הבדולח, ב-8 בדצמבר 1938, אחי, אחותי ואני הוסענו ברכבת לגבול גרמניה-הולנד ושם, בנס יכולנו לעבור להולנד. אמי נאלצה  לנטוש את כל זכויותיה על ילדיה  והעבירה אותנו לחסות  האגודה למען פליטים יהודים. מספר בני משפחה קראו לה "אם מזניחה" בגלל שעזבה את ילדיה. אחרים ניחמו אותה ואמרו "לפחות הצלת את הילדים". 200 ילדים היו על  הרכבת בלי אף מבוגר.


ב- 18 באפריל 1939, אחי ואני הועברנו לאנגליה עם הקינדר-טרנספורט ושם עברנו את המלחמה בביטחון יחסי.  אחותי נשארה בהולנד, אבל אחר כך הוברחה לבלגיה על ידי משפחה נוצרית שהעמידה פנים שהיא בתם. שם היא הצטרפה לאמי, אשר התגנבה בעצמה אל תוך בלגיה. באביב  1939, אחרי ששיחד את דרכו מחוץ למחנה הריכוז הפולני, אבי חזר לברלין, עקב אחר אחותי ואמי לבלגיה והצטרף אליהם שם. הורי ואחותי הוחבאו בבלגיה על ידי מספר משפחות נוצריות, עוברים ממקום מחבוא אחד למשנהו כל מספר חודשים, בשביל להקדים את הנאצים אשר חיפשו תמיד אחר יהודים. רוב האחים והאחיות של הורי וילדיהם וגם שתי סבותי נתפסו באנטוורפן, בלגיה והועברו למחנות הריכוז בטרזין  ואושוויץ ומשם לא חזרו. מאות מבני משפחתי המורחבת נרצחו באושוויץ. רק מעט מהם שרדו וניצלו על ידי כוחות הברית. עד היום הזה יש להם מספר מקועקע על הזרוע שלהם ממחנות הריכוז  וזיכרונות מזעזעים שלעולם לא ייעלמו ולעד חקוקים בלבם ומוחם.


דוד אחד ודודה הצליחו להגיע לאנגליה כשהם מתחזים למשרת ועוזרת ב-2 בספטמבר 1939, יום לפני פרוץ המלחמה. אחיין אחד הצליח לברוח לארצות הברית דרך מרסיי, צרפת עם ויזה מזויפת. בני משפחה אחרים אשר הגיעו לצרפת ובדרכם למרסיי נתפסו על ידי כוחות גרמנים ואולצו  לחזור לבלגיה, שם נתפסו ונשלחו לאושוויץ.


הורי ואחותי שוחררו על ידי הכוחות האמריקאים בקיץ  1944 בבריסל, בלגיה. אחי ואני איבדנו קשר איתם לאחר כמה זמן ולא ידענו את מיקומם המדויק. חייל בריטי אשר נחת בנורמנדי, צרפת עם הכוחות בעלות הברית ב-1944 יצא מפלוגתו לכמה זמן בבלגיה בשביל למצוא אותם. הוא מצא אותם בבריסל  וזמן קצר לאחר מכן, אחי ואני נפגשנו איתם שוב.

ב-1 ביולי 1949, הגענו לניו יורק ואת פנינו קיבל פסל החירות. אימצנו את ארצות הברית של אמריקה כמולדתנו, הפכנו לאזרחים ומאז חיינו שם באושר.


על הרקע הזה, אני שוב מעלה את השאלה: למה חזרתי לברלין בדיוק חמישים שנה לאחר ליל הבדולח המתועב? למה הסכמתי להזמנה להשתתף בקונגרס הראשון לרפואה וחוק יהודי? למה חזרתי לעיר מולדתי  אך נאלצתי לברוח ממנה  בגיל הרך של שלוש שנים?


בארצות הברית, זכיתי בקריירה ברפואה אקדמית. כרופא, תיעבתי את ההשתתפות של רופאים נאציים בהריגת מיליוני יהודים ואחרים. המעשה המזעזע של ניסויים רפואיים ועינויים אשר תועדו במשפטי נירנברג  השפיעו באופן מצמרר על העולם ככלל ועל מקצוע הרפואה בפרט. בספרו האחרון "הרופאים הנאציים", רוברט ליפטון מספר בדיוק מפליא את הזוועות הרפואיות באושוויץ ומעורבות  הרופאים הגרמנים בעינויי וההרג של אלפי חפים מפשע. הנאצים התחילו בתכנית של עיקור ואותנסיה כשרופאים גרמנים רצחו למעשה מספר רב של ילדים ומבוגרים אשר נחשבו "לא ראויים לחיים", בגלל שהיו חולים פיזית או מנטלית, או לא רצויים חברתית, כמו שהיו היהודים. באושוויץ רופאים עשו חלוקה, גם על הרציף  כאשר האסירים הגיעו ואחר כך בבלוקים הרפואיים.


באושוויץ, רופאים פיקחו על ההמתה בתאי הגזים וקבעו מתי הקרבן מת. רופאים הזמינו ופיקחו, ולפעמים אפילו עשו בעצמם, רצח של חולים חלשים בבלוקים הרפואיים.


בו זמנית, הם שמרו על נראות של  רפואה לגיטימית, בחתימה על תעודות פטירה מזויפות אשר כללו מחלות מזויפות. רופאים דנו רבות בדרך הטובה ביותר להמשיך את הסלקציה כמו שצריך,  כמה אנשים להשאיר בחיים כדי  למלא את מכסת  העבודה במפעל  של הIG   באושוויץ, ואיך לשרוף את הכמות העצומה של הגופות שמילאו וסתמו את הקרמטוריום.


ואז הייתה ההאצה הקיצונית  בטכנולוגיה של הרג המוני באושוויץ, שם יהודים, צוענים ואחרים היו קרבנות  לחיטוי באמצעות הזרקה, הקרנות  או ניתוח, נתונים להזרקת חיסונים שהוכנו מזיהומים דנטליים, ולדימומים מסיביים לצורך ניסויי דם. בנוסף  היה השימוש ברקמות אנושיות לטובת תרבות התקשורת וייצור של פנסים ונרתיקי טבק, שטיפות מוח עם חומרים כימיים, זיהומים בטיפוס בתוספת של חומר רעיל לחלקים מסוימים בגוף. היו ניסויים רפואיים  ורצח המוני על ידי הזרקות פנול, בגז, יריות ועוד דרכים אכזריות ולא אנושיות. מעניין כמה מבני משפחתי שימשו להכנת אלומות או סבונים? האחיינים התאומים שלי ששרדו את אושוויץ סומנו על ידי הרופא המרושע, יוזף מנגלה, הידוע בשמו "מלאך המוות", לניסויים על בני אדם. היה לו עניין רב בתאומים שחייהם היו בעלי ערך קיומי. תאומים קיבלו עבודות רצויות ולא פגעו בהם בגלל שהיו צריכים אותם לניסויים של מנגלה ונשארו בחיים בשביל המחקר האנתרופולוגי שלו. לפחות 15 אחוז מהתאומים נהרגו, חלקם כתוצאה מהמחקרים שבוצעו עליהם. המחקרים וההריגות הללו היו רק חלק קטן מהתפקיד של הרופאים הנאציים בפתרון הסופי של היטלר. למעשה, רופאים פיקחו על כל תהליך המוות באושוויץ מתחילתו עד סופו. איך היה כרופאים, שנשבעו להקל על כאב, הפכו ממרפאים לרוצחים?


כאשר קיבלתי את ההזמנה להשתתף בקונגרס היהודי על רפואה והלכה בברלין, לא ידעתי איך להגיב. אחותי אמרה: "פשוט לא! בשום פנים ואופן אתה לא צריך לחזור לברלין אי פעם!". אחי אמר:" אתה לא הולך כתייר. אתה הולך בשביל לחזק את הקהילה היהודית שם, אז לך". כאשר שאלתי את אבי, הוא לא אמר כן או  לא אבל הגיב כך: "אם אתה הולך, תבקר את קבר סבך בחלקה המזרחי של ברלין.".


חזרתי לברלין משתי סיבות: אחת  רציונלית, אישית, אינטלקטואלית  ואולי על בסיס רגשי. מסיבות רציונליות לגמרי, הגעתי לברלין בשביל לבקר ולהתפלל על קבר סבי. זה הקבר היחיד אשר מיקומו ידוע, מכל בני משפחתי אשר מתו בשואה. בשבילי קבר זה מסמל את סבותיי, דודיי, דודותיי ואין ספור  אחיינים שמתו באושוויץ ואין להם קברים ידועים. בשבילי קבר זה גם מסמל שישה מיליון יהודים וארבעה מיליון אחרים אשר מתו בידי הנאצים ואין להם קברים שאפשר לבקר אותם ולהתפלל בהם. בקבר סבי, השלמתי עם עברי.


הסיבה השנייה לכך שחזרתי לברלין הייתה בשביל לעזור ולעודד את הקהילות הקטנות של היהודים בברלין, צל קטן מתפארתו בין השנים 1920 ו-1930.


אור היהדות מאיר לתמיד. הזוהר שלו יכול להתעמעם לעתים כמו שקרה לפני חמישים שנים, אבל הלהבה המהבהבת לעולם לא תכבה. הרייך  השלישי בא והלך, אך הנס של דורנו הוא שהיהודים עדיין קיימים כפי שהיו במשך אלפי שנים. הנאצים לא הצליחו בניסיונם לכבות את להבת היהודים.