המתרגם: אלעד רון פרופסור ניקולס דניאל רייס (קוניגסברגר, ברלין), חיפה, ישראל בוקר אחד יצאתי מביתי כרגיל כדי לתפוס את האוטובוס לבית הספר. אחי לא היה עמי. חלק מחלונות החנויות היו מנופצים והמדרכה הייתה זרועת זכוכיות. אנשים עמדו מבולבלים. אז ראיתי כמה להבות: עשן נראה כעולה מבית כנסת. ברחוב קייזרדם שערי בית הספר היו סגורים. קבוצה קטנה של תלמידים עמדה, מחכה מבלי לדעת מה לעשות. ג'ינג'ר היה שם. הוא סיפר לנו שהנאצים העירו אותם באמצע הלילה ולאחר מכן פרצו לחנות הפרוות של אביו וגנבו את כל הסחורה. החלטנו ללכת הביתה. כשהגעתי לביתנו אמי סיפרה לי שאיני צריך עוד ללכת לבית הספר. מעט אחר כך, אימא סיפרה לנו שנעזוב לאנגליה. אמי והסבים לקחו את אחי ואותי לתחנה. הרציף היה הומה אדם. לפתע התחוור לי שאימא לא עמדה לבוא אתנו. עשיתי את עצמי קשה כקרש, שכבתי על הרציף וצרחתי. אף אחד לא יכול היה להרגיע אותי או לשכנע אותי לעלות על הרכבת. רק כשאחי אמר 'נמושה, ידעתי שתעשה מהומה!' התגברתי על ההיסטריה. נופפנו לשלום. בהמבורג עלינו על 'ארצות הברית', ספינת פאר עצומה. הכל היה מלהיב: התא, הארוחות, הפעילויות. הייתה מסיבה: שרנו שירים עבריים ברוח מרוממת. ביום השני עצרנו בסאות'המפטון. היה לי כרטיס זיהוי קשור בשרוך לצווארי: נכתב בו 'קלאוס וולפגנג קוניגסברגר', מספר ושם המאמצים שלי. רכבת לקחה אותנו לתחנת ויקטוריה. דוד קרל, אותו מעולם לא ראיתי לפני כן, היה שם. לאחר כמה הליכים רשמיים הוא לקח אותנו להורינו המאמצים הראשונים: משפחת קוהן בשדרת אשבורן, לונדון NW11. זה היה יום שישי. למחרת שוטטנו לאורך דרך פינצ'לי: המראה המדהים ביותר היה הר ענק של חמאה בחלון של מאפיית סיינסברי. ביום שני הלכנו לבית הספר היסודי הפרוורי המפסטד גרדן. לא ידענו אנגלית. אך אחי מקס הצטיין בכל בסוף השליש הראשון. הוא היה גם מלך הגולות ובנקאי נייר הסיגריות. קיבלנו מכות כדבר שבשגרה ותמיד היינו מוכנים עם ספרי תרגילים דקים תחובים בין תחתונינו למכנסינו. הלילות היו קרים ולחים וישנו בלבוש מלא. בשבתות עבדנו אצל החלבן- עשרה פני בשבוע ובנוסף בקבוק של חלב שמנת ג'רזי מלא. כבר הגיע קיץ 1939. שכחתי את ברלין וכמעט הדחקתי את זכר אמי. הייתי שקוע לגמרי בחיי החדשים ללא הורים ועיסוקי העיקרי היה משחק הקריקט החדש עליו ניסיתי להשתלט. כשנאמר לי בתחילת אוגוסט שאימא תגיע בעוד ימים מספר לשדה התעופה קרוידון- שמחתי, אך לא עד הגג. לא הערכתי את כובד המצב או את סכנת המוות שריחפה על כל היהודים. כשאימא הגיעה היא בקשה לראות את בניה: נאמר לה שהם הלכו העירה! הלכנו לאחד מביקורינו באולם המשחקים של רחוב אוקספורד: אחי מקס היה אשף בלנצח את המכונות. אמא החלה את לימודיה כמיילדת מתחילה בבית החולים על שם המלכה שרלוט. היא הורשתה לפגוש את בניה אחת לשבועיים ביום ראשון. היינו מחכים לה ברחוב מרילבון. קצת אחרי יום הולדתי התשיעי האזעקות הופעלו. באותו רגע עצמו חזרנו משדה התעופה הנדון לארוחת צהריים עם דוד קרל ודודה גרטה. הם האזינו לרדיו: אנגליה הכריזה מלחמה על גרמניה. כך נגמרו ששת חודשינו הראשונים באנגליה. למדנו לאהוב אותה ואת כל מה שהיא ייצגה, למרות שמאוחר יותר הלכנו בעקבות יעודנו לישראל- אהבתנו הראשונה עוד מימי ביה"ס בתיאודור הרצל שול* בברלין. *למידע נוסף על ביה"ס היהודי בברלין: http://www.theodor-herzl-school-berlin.org/ פרופסור דניאל רייס, מנהל מחלקה אורטופדית בביה"ח רמב"ם לשעבר, בראיון טלויזיוני: | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
