שם המתרגם/ת:יותם ברנדון

כיתה: יא'

עמודים:250-253

הדמות: Karola Regent

קרולה רג'נט

(חנלה' צורנדורפר, דוסלדורף), סקוטלנד, בריטניה

סוף סוף הכל היה מוכן וקיבלנו הודעה שהרכבת עוזבת את תחנת דוסלדורף ב 3 במאי 1939. אני חושבת שזו הייתה אחת מרכבות הילדים האחרונות שעצרו לאסוף בדוסלדורף.

בלילה לפני עזיבתנו אבי כתב פואמה אחרונה באלבום החתימות שלנו וגם אמי כמה שורות אוהבות. היה עלי לקרוא שורות אלו פעם אחר פעם לאורך השנים שיבואו.

לפני שעזבנו את הבית בבוקר אבי ואמי הניחו את ידיהם על ראשינו וברכו אותנו בפעם האחרונה, כמו שעשו כל ערב שישי.

זו היתה רכבת ארוכה מאוד. אני לא יודעת כמה ילדים היא נשאה, אבל היא עברה דרך ארוכה בה אספה ילדים מעיירות שונות. אני חושבת שדוסלדורף הייתה תחנת האיסוף האחרונה. הכל עבר כמו חלום. אני כן זוכרת את הרגע הבלתי יאומן כשהפרידה אכן הגיע.  כולנו היינו מאוד עסוקים במציאת הקרון המתאים  ותא המזוודות. ואז החיבוק האחרון: פני על הסריג המוכר של מעיל אבי והתחושה המנחמת של צווארון הפרווה של אימי.

ואז היינו ברכבת. אז לא  בכינו. כולנו ידענו שעדיף שלא. גם אמא לא בכתה. היא היתה כל כך אמיצה. אני חושבת שלוטה ואני נופפנו לשלום בשמחה בעודנו שומעים את הבטחתם האחרונה: "אנחנו באים בקרוב... בעוד שבועות מעטים..."

אז, בעודי רואה את דמותם הבודדה נעלמת כשהרכבת מאיצה, נראו כה אבודים, בכיתי, אך לא לאורך זמן. היו כל כך הרבה פנים חדשות להכיל, על כל כך הרבה דברים לחשוב, ולידי הייתה לוטה, מתייפחת  לצדי. "תטפלי בלוטה!" היו ההוראות האחרונות שהם נתנו לי והבטחתי לעצמי שאעשה זאת. זה היה המעט שיכולתי לעשות, עכשיו כשהיינו לבדנו.

מה שלא ידעתי באותו הזמן, אך למדתי רק אחרי המלחמה, שאבי שהיה לחוץ שנגיע בשלום מעבר לגבול קפץ על הרכבת בקרון האחרון, כשהסתובבה סביב פינה ולא יכולנו להבחין בו מאיפה שהיינו, ונסע איתנו כל הדרך עד לגבול ההולנדי. אבי עזב את הרכבת באותו אופן חשאי שבו עלה עליה, וצפה בה נוסעת לאורך הגבול לתוך הולנד ולבטחה: רכבת מלאה ילדים, מלאה תקווה, עוזבת מאחור לבבות שבורים של אמהות ואבות, בתים ריקים ועתיד של "חושך וערפל". שטנו בסירת לילה מההוק אוף הולנד להרוויץ' ומשם נסענו ברכבת לתחנת רחוב ליברפול, שם היה עלינו להיבדק ולהילקח על ידי קרובי משפחתנו ונותני החסות שלנו.

אני זוכרת בקושי פגישה עם חברתי היקרה, אינגה לווין, ברוטרדם. אביה היגר  לקובה, ושאר משפחתה עזבה את דוסלדורף חודש אחד לפנינו ועכשיו היא מחכה  בהולנד לאישור להצטרף אליו. אבי כתב להם, ועכשיו הם הגיעו לראותנו בעודנו עוברות. אבל לכל המסע היתה תחושה סהרורית – רכבת, סירה, רכבת שזורות בעמידות בלתי סופיות בטורים ארוכים וממוינים. אני מניחה שעם כל ההתרגשות והלחץ הנפשי של הפרידות, עיכובים בגבולות והדאגות, היינו מותשים.

התמונה הברורה הראשונה שעולה היא זו של הגעתנו לתחנת רחוב ליברפול, כיפת זכוכית ענקית מכוסה באדים, וזו של הכניסה המסודרת להיכל הגדול עם חלונות במרומי הקירות  ואור אפור המסתנן דרכם. כשנכנסנו שמותינו סומנו ברשימה וכל אחד מאיתנו קיבל  אריזת כריכים, מעט שוקולד ותפוז. זה משעשע איך ילדים תמיד זוכרים אוכל. כמובן התפוז הזה, עגלגל וזוהר בסביבה הקודרת, שימח אותי בפתאומיות והחזיר בי את הציפייה וההתרגשות.

אני מניחה שכבר באותו הזמן נעשינו רעבות, אבל אני לא ממש זוכרת את אכילת התפוז. אולי עדיין אחזתי בו בצמידות כשהגענו לדירת דודתי. זה נדמה כשעות על גבי שעות שישבנו בהיכל הקודר על ספסלי עץ. בזיכרוני המעורפל אולם בו יושבים נותני חסות וקרובי משפחה בהמתנה לילדים. אני חושבת שהקריאו את השמות לפי האלף-בית שכן אנחנו, הצורנדורפריות שמענו שקוראים שם אחר שם וראינו את כל הילדים שנסעו איתנו עוזבים.

אבל איפה טנטה (דודה) רוזל ואינגה? לא הצלחתי למצאן באולם. מה אם הן לא הגיעו? האם נישלח חזרה או יהיה עלינו להישאר בהיכל המדכא הזה? לוטה החלה לנוע באי נוחות ולבכות. אז כשהיו רק מעט ילדים שנשארו פזורים ברחבי האולם נקראו שמותינו: "חנלה' ולוטה צורנדורפר!"

נעמדנו ואישה הובילה אותנו לדלפק בו נלקחו התגים שלנו מצווארינו ונמסרנו לנותנת החסות האנגלית הרישמית שלנו גברת אטינגהואזן, אישה נחמדה וחייכנית. ושם עמדו טנטה רוזל, קטנה ומתוחה, ואינגה. לא עוד היינו יותר מזוודות, מספרים ותגים אלא ילדות עם דודה אוהבת שחיבקה וחיבקה אותנו ולקחה אותנו מהאולם הדחוס ברגע שההליך הרשמי נגמר והמזוודות נאספו. הבטתי לאחור ושם עדיין היה הילד שישב לידנו על הספסל, נראה כה אבוד ובודד. תהיתי מה עומד לקרות לו.

נסענו במונית והמשכתי לחשוב לעצמי, "זו אנגליה!" נסענו דרך רחובות צפופים מלאי חנויות והומים אנשים. כל המודעות היו באנגלית וכל האנשים האלו דיברו אנגלית. זה אכן היה מרגש! אז המונית עצרה מול בית גדול ולבן בעל מרפסת ועמודים מתקלפים. מן החלון, בחלק הגבוה ביותר של הבית הביט דוד אלא, מנופף ועושה פרצופים מצחיקים. כעלינו בשלושת גרמי מדרגות האבן אלא ניסה נואשות להצחיק אותנו, אבל הוא נראה זקן ועצוב יותר משזכרתי אותו וקצת רציתי לבכות. גרמו לנו להרגיש כל כך בבית ובן דודנו איגון קיפץ מרגל לרגל בהתרגשות ומיד החל ללמד אותנו אנגלית, "צהריים טובים בנות", הוא אמר (באנגלית). זה היה מנחם להיות עם קרובי משפחה. מברק נשלח לאבא ואימא.

קטע מתוך "התשעה בנובמבר"* שנכתב על ידי חנלה' צורנדורפר.

*"התשעה בנובמבר"- ספר שנכתב על ידי קרולה רג'נט (חנלה' צורנדורפר) על השינוי בחייה אחרי ליל הבדולח וחוויותיה מהקינדרטרנספורט וחייה החדשים באנגליה -http://www.amazon.com/The-Ninth-November-Hannele-Zurndorfer/dp/0704323761