Educational Meterials

שם המתרגמ/ת: איתן גרוניך

כיתה: י"א4

עמודים:  386-387

הדמות: Hilda Francis

הילדה פרנסיס

אוסווסטרי, שרופשייר, בריטניה


קבוצת "אחוות הפיוס הבינלאומית" שלנו באוסווסטרי הייתה מודאגת לגבי המתרחש במדינות שלכם ב-1937 ורצתה לעזור. ידענו שהקווייקרים מביאים ילדים לאנגליה לבקשת הוריהם, אז החלטנו לקחת אחריות על שני ילדים, שיארחו חברה אחד לשני; כלומר, להיות אחראיים על הילדים עד גיל 15. הרגשנו שאם אנחנו נתחיל, עזרה מקומית נוספת תמשמש ותבוא. ואכן כך קרה!


באותו השבוע ראיתי פרסומת ב"צ'רץ טיימס", שמחפשת בית לילד צ'כי אחד. השבתי, ואמרתי שאנחנו רוצים שניים. קיית' גרינוולד, יהודיה אוסטרית מוינה שעבדה כטבחית בלונדון, השיבה. היא באותה תקופה ניסתה לחפש בתים לשתי הבנות של חבר צ'כי שלה. היא קישרה אותנו עם ההורים שלהם וקיבלנו תשובה מהירה מווילהלם נוימן באנגלית-גרמנית, שבה הוא מודה לנו ומצהיר שהוא ואשתו מקווים להגיע לפה גם. אשתו הגיעה, אבל התקשתה בלימוד אנגלית, שכל כך שונה מצ'כית. ביקשנו מהקווייקרים להביא את הילדים, ושתי הבנות, אדית (בת 10) ומליטה (בת 9), הגיעו לאנגליה, אבל נשלחו לשני בתים שונים בקנט. בינתיים שכרנו בית מרוהט למחצה במרחק של כשלושה מייל מאוסווסטרי, עם גינה גדולה, שני שדות קטנים, חמישה חדרי שינה ומבנים נוספים למשפחת נוימן ונוספים שקיווינו שיבואו.


במקום הבנות, התבקשנו לקחת שנים-עשר מבוגרים לתקופה. הם הגיעו: שני רופאים ונשותיהם, שלושה זוגות נוספים ושני גברים רווקים, כאשר רק משפחות הרופאים הגיעו עם כבודה וכל השאר בידיים ריקות. אנשים מקומיים ביקרו אותם, והביאו מתנות שהם נזקקו להם מאוד. כשבוע לאחר מכן ביקרתי במקום וראיתי שהגנן ארגן את האנשים לחפור ולשתול בגינה את כל הזרעים שסיפקנו. היה זה משק בית מאושר, עד אשר הגיע מכתב מהמטה הראשי, שבו כתוב שנפלה טעות וששלושת הזוגות ושני הגברים היו אמורים לנסוע למחנה בסקוטלנד בדרכם לקנדה. לעולם לא אשכח את היום ההוא ואת הייסורים כשנתבקשו לעזוב. אינני זוכרת את שמותיהם, והייתי מעוניינת לדעת מה עלה בגורלם.


נשארו רק דוקטור וגברת מיירס, ודוקטור וגברת ברגסון. הם סברו שהורי משפחת נוימן לא יצליחו להגיע לאנגליה, ולכן סידרנו ששני חברים יחלקו את ביתם עם שני זוגות אלה.


ב"יום שישי הטוב" ב-1938 קיבלנו מכתב ממר נוימן, שאומר שהוא וגיסו עברו את הגבול ומקווים להגיע לאווסווסטרי בקרוב. הוא אכן הגיע, ולאחר שביקר את בנותיו בקנט, התרצה מכך שהן שמחות, וביקש שניקח את שתי אחייניותיו במקום. הוא ואשתו, לכשתגיע, יטפלו בארבע הבנות בסלטין.


אז השגנו שני אישורים נוספים לליזל ובריטה נוימן, בנות שמונה ואחת- עשרה. הן הגיעו בדיוק בזמן לסלטין, כמו גם אדית ומליטה והוריהן.


כשפרצה המלחמה, מר נוימן נכלא וגברת נוימן התמודדה לבדה עם ארבע הבנות, שהיו מגיעות להתגורר עמי ועם אבי בזמן חופשות מבית הספר. הבנות הלכו לבית הספר שבכפר והסתדרו מעולה עם הכפריים. אלו מתוכן שהתאימו המשיכו לתיכון באוסווסטרי. משנגמרה המלחמה, מר וגברת נוימן השיגו עבודה במרכז צ'כי בלונדון והתקופה הזו נגמרה גם היא. הייתי מעוניינת לדעת מהם עושים ואיפה הם כעת.


היו ארבעה ילדים צ'כים נוספים באוסווסטרי. שניים מתוכם היו תומי כץ וילדה צעירה, שהתקבלו שניהם לבית הספר של גברת מורל. הוריו של תומי הגיעו, וד"ר כץ, כמו ד"ר מיירס, מצא במהירות תפקיד בבית חולים. שתי נערות בנות 16 הגיעו גם, אך ללא אישורים. גברת מורל לקחה אחת, ואנחנו לקחנו את האנה באנדלר. להאנה אמרו הוריה שהיא נשלחת לאנגליה על מנת ללמוד, והיא רצתה לעבוד במעבדה. האנה התגוררה עמי ועם אבי הזקן במהלך היום, אבל ישנה בביתו של חבר, שכן הרגשנו שיהיה לה טוב להיות אצל משפחה בעלת ילדים. עד מהרה היא "אומצה" על ידי קבוצת חברים בשרוזברי, והלכה לבית ספר פריורי עד שבית הספר הצ'כי נפתח בלנדרינדוד וולס.


שני זוגות צ'כים נוספים, חברים של אלו שכבר הוזכרו, מצאו גם הם את ביתם באוסווסטרי.


אמילי רוג'רס הייתה האיתנה שבקבוצה שלנו. היא הביאה את רוב הילדים הללו בעצמה מלונדון במכוניתה הישנה. הייתי רוצה להזכיר את שמה.


הערת העורך: הילדה פרנסיס כתבה את הסיפור הזה בדצמבר 1988 בגיל 94!