Educational Meterials


שם המתרגמ/ת: יותם ברנדון

עמודים: 92-94

הדמות: Dorothy Fleming and her sister


דורותי פלמינג ואחותה

(אופנהיימר, וינה), שלפילד, בריטניה

חלק ממכתב מהאפוטרופוסים להוריהן:

לונדון, 14 בינואר 1939

ידידי היקרים,


קרוב לוודאי שקיבלתם את המברק השני ששתי ילדכם נחתו בשלום בלידס. גברת רוס כותבת לי היום: "דורה וליזרל הגיעו בשמחה. משפחת הול כבר מרוצים מאוד מהi, הן ילדות נהדרות. כולנו משוכנעים שהן יהיו מאוד שמחות בבית משפחת הול" – כך שאין בצורה טובה יותר מזו, נכון?


ביום רביעי אחר הצהריים גברת רוס התקשרה אלי מלידס ואמרה לי שהילדות יגיעו ביום חמישי בשלוש ושאני אשלח אותן ישירות ללידס. לא רציתי להסכים לכך. אני דאגתי שהילדות יהיו עייפות מדי בכדי להמשיך במסע ללא ליווי. לכן, גברת רוס הבטיחה לי לבוא בעצמה להביא את הילדות. הסכמנו על סימן הכרות וכל השאר. ואז, צלצלתי לאולגה וברונו וגם הצלחתי להשיג  את פאלי.


ביום חמישי בשעה שלוש היינו כולנו בתחנה בלב פועם. הרכבת נכנסה לתחנה בדיוק בזמן  וזה היה מאוד מרגש  לראות את כל הילדים, גדולים וקטנים זורמים החוצה. בטוח שלא היה אף אחד ברציף ללא דמעה בעיניו. מהר מאוד מצאתי את השתיים שלנו מחכות, בצורה מאוד יפה, אוחזות ידיים.


היינו כולנו כה שמחים שהילדות שיכות לנו לזמן מה ועדיין לא למשפחת הול. דורלי התנהלה למופת  אך הקטנה הייתה עייפה מאוד. אולגה בקשה ששתיהן יבואו אליה. הכנסנו אותן למונית ובבית הן התרעננו במהירות והקטנה הוכנסה מיד למיטה ושם נרדמה בשלווה. בזמן זה, כמו תמיד, בתכם ה"גדולה" הפגינה חוסר אנוכיות בצורה נוגעת  ללב ואמהות כלפי הקטנה, שאפשר רק להתפעל מכך.  כשליזרל כבר הייתה במיטה, דורלי עדיין הייתה לבושה במעילה ויכלה לחשוב רק על אחותה. לעולם לא ראיתי דבר כזה אצל ילדה בת עשר. כולם היו מלאי שבחים עבורה. שתיהן ישנו היטב כל הלילה, התרחצו באמבטיה טובה ביום למחרת בכדי להיפטר מהלכלוך של המסע וכשבעלי ואני אספנו אותן באחת- עשרה שתיהן היו מאושרות ועליזות.

העליתי אותן על הרכבת ללידס. ואז ראיתי קצין  צבא נכנס פנימה. אדם מכובד עם משקפיים שהניח את מזוודותיו מול הבנות. שאלתי אם הוא נוסע ללידס ואם אוכל להשאיר את הקטנות תחת חסותו. בהתחלה הוא היה מופתע אבל אז הוא חייך והסכים.


אז, גברת אופנהיימר היקרה, ניתן לשלוח ילדות כאלה לעולם הרחב עם ביטחון רב. הן ירשימו אנשים  בכל מקום. אני לא יכולה לשכוח את דורלי שלך ואני מספרת לכולם על כך. ילדה בת העשר הזאת התנהגה כמו מישהי לפחות בגיל חמש-עשרה, כה נבונה וישרה ואחראית ועדיין צנועה מלאת ילדות. רציתי להסביר לה על כסף אנגלי, אבל היא כבר ידעה את כל זה בעל פה. והמחברת הקטנה שלה עם כל הכתובות ומספרי הטלפונים... ואיך שתמיד היה לה את מה שנחוץ בשביל הקטנה בהישג יד, מהירים ובטוחים – קשה להאמין. היא האחות הטובה ביותר שאפשר היה למצוא עבור הקטנה, תמיד אוהבת ואכפתית ולפעמים גם קצת כוחנית. זה בהחלט מדהים.

הקטנה היפיפייה הייתה ממש עונג ייחודי לכולם. יכולנו "לאבד" אותה מספר פעמים בתחנה, אך מיד היו מעריצים סביבה. היא הייתה הילדה הנפלאה ביותר בכל קבוצת הטרנספורט. אפילו נהג המונית לקח אותה די בעדינות בזרועותיו  שכן היא הייתה כה עייפה וכל הסבלים והפקידים חייכו והיה ברור שהמחזה נגע ללבם. ביציאה לליד, בעוד שהיא עמדה במחסום עדיין עם המספר הגדול תלוי ל חזה, הכרטיסן ניקב את כרטיסה, הביט בה ואמר: "בואי שבעים ושלוש!" בעקבות דבריו היא חייכה ואז צעדה בגאווה פנימה.


שתי ילדותייך מביעות המון חיבה אך כלל לא רגשיות וזה יעזור להן רבות כשיצטרכו להתרגל לכך שכל דבר הוא חדש.


הן המשיכו  מכאן עם לחיים סמוקות  ועיניים זוהרות ונראה שהן היו די מרוצות להיפטר מאיתנו. זו הייתה, אחרי הכל, הרפתקה נהדרת!


חנה יקירתי, את מדברת ספציפית על האפשרות להיכנס לעבודה כעוזרת ומבקשת את דעתי. אך כל זה בא על פתרונו בזכות מר ל. שהזמין את שניכם לכאן. זה באמת מזל אדיר ויש לי תקוות גדולות שהכול יסתדר בקרוב מפני שהוא מחוץ ללונדון.


עכשיו, ידידי הקרובים, אני חושבת שזה היה מכתב ארוך ומקווה שאתם  במצב רוח טוב יותר עכשיו ומחזיקים את ראשכם גבוה ובוטחים בעתיד הטוב יותר. אני משוכנעת שכל מה שנשאר  יסתדר במהירות רבה.


ברכות חמות רבות, לכל הסבים, הסבתות ולשניכם משנינו.


שלכם

א' ו ה'.


כמה זוגות תחתונים הקטנה באמת לבשה? זה היה מאוד חכם לעשות זאת כך. הייתה כופתה קטנה  מתהלכת על הרציף, ואחר כך, כשהשכבות הוסרו, הופיעה  ילדה קטנה מאוד, רזה וחיננית.