Educational Meterials

שם המתרגם/ת: יהונתן מרגלית

כיתה: י"א8

עמודים: 90-91

הדמות: CHARLES FELD

צ'רלס פלד

וינה, איסטון, קונטיקט, ארצות הברית

נכתב בשנת 1951 בגיל 14.

כשהייתי בן חמש, לאחר מות אבי, נשלחתי ע"י אמי לבית יתומים בבאדן - בי - ווין, עיירה קטנה ליד ווינה. לאחר כמה שנים, אחי הקטן, משה, נשלח גם הוא למוסד העגום. לשנים הנוראיות שבזבזנו שם אין קשר לסיפור חוץ מהקישור בין המקום לאירועים במרץ 1938, שקרו באוסטריה.

בתאריך 12 למרץ 1938, הצבא הגרמני פלש לאוסטריה בכדי להשלים את האנשלוס. אני זוכר שהתקבצתי סביב הרדיו ביחד עם שאר היתומים והקשבתי לסיפורי מחלוקת. הקאנצלר שושניג הבטיח לכולם שאוסטריה תהיה חופשיה לנצח, בזמן שדיווח הכריז על פלישתו של הצבא הגרמני לאוסטריה. היינו מזועזעים כאשר הבחנו מחוץ לחלון במספר הדגלים עם צלבי הקרס מתנופפים מעל כמה בתים.

עדיין היינו בהלם ברגע שהמנהל הזמין אותנו לבית התפילה, ושם לפי המסורת עתיקת היומין שלנו, והתחלנו לדקלם תהלים. התפללנו וידענו שכל זה ביד האלוהים. תוך כמה ימים הגיעו פלוגות הסער, עצרו את המנהל שלנו ואת הצוות שלו, השתלטו על בית היתומים, והוציאו אותנו הילדים לרחובות. הצלחתי להגיע לווינה, שם הפקדתי את אחי בבית יתומים ממשלתי, בו היה בטוח לזמן מה, בזמן שנסעתי לגור עם קרובי משפחה.

ב - 10 בנובמבר 1938, אני עם עוד הרבה אחרים, נעצרתי בליל הבדולח. נלקחתי לבית ספר ברחוב קארל מייזל. כל החלונות היו צבועים בשחור ומאות מאיתנו קובצו כמו בעלי חיים לאולם הספורט. הנאצים התבדרו מעינוי קשישים, הכריחו אותם להתאמן עם הציוד בחדר כושר עד שהתמוטטו. מדי פעם חבורה של בריוני החולצות החומות היו רצים ומכים ברצחנות את כולם בקתות רובים ובמקלות.

מאחר והיה רק חדר שירותים אחד בשביל מאות אנשים, אנשי הגסטפו "אפשרו" לנו לעמוד בתור רציף לשירותים. אני יצאתי מהתור בכדי לראות עוד כמה זמן אצטרך לחכות. הרביצו לי מידית והורו לי להיכנס חזרה לתור. הצצתי כדי לראות מה קורה בסוף תור אחר. הבחנתי באיש .S.S עם רשימה קורא בשמות. הבחנתי מידית שאנשי הגסטפו הפרידו בין האנשים כדי לשלוח אותם למחנה ריכוז. קיבלתי את גורלי וניגשתי לאיש הS.S. ומסרתי את שמי.


"פלד . . . פלד . . . , אין לי פה שום פלד ברשימה . . . ראוס (החוצה)." עמדתי שם המום, בלי לדעת מה לעשות. אני חושב שאני הערכתי את המוח הגרמני הביורוקרטי והתחלתי להתקדם אט אט לכיוון הדלת הקרובה ביותר. ברגע שהגעתי לדלת התחלתי לרוץ ולרוץ ולרוץ...  

הלכתי לשגרירות האמריקאית עד שלבסוף יכולתי להירשם לשיטת ה"מכסה" כדי להגיע לארצות הברית. אחרי ה"בריחה" מהמחנה בווינה, הצלחתי לקבל רשות מאישה נוצרייה חביבה לישון במסדרונה.

הלכתי כל יום לבקר את מרכז הקהילה היהודית בווינה, בכדי לראות אם יש אפשרות לעזוב את הארץ, בידיעה שאם יאסרו אותי שוב אני בטוח אגורש למחנה בגרמניה או פולין. לגמרי במקרה, פגשתי את עמיתי "שאפסי" שהיה איתי בבית היתומים. אני לא זוכר את שם המשפחה שלו אבל כשפצחנו בשיחה הוא אמר לי איך הוא היה מעורב בהעברה של הילדים שעזבו ללונדון. סיפרתי לו על המאסר שלי ועל הפחדים שלי, והתחננתי בפניו לתת לי להיות אחד הילדים שיצא, מהסיבה שלא היה לי אף אחד שיעזור לי. לאחר זמן מה הוא הסכים להוסיף את שמי לרשימת הילדים, ואז אמרתי לו שאין סיכוי שאני אעזוב בלי אחי בן התשע שעליו הייתי אחראי מגיל 14. לבסוף הוא הסכים.  אחי משה ואני הגענו ללונדון עם הקינדרטרנספורט.

אני חושב שלכל מי שהצליח לצאת בחיים יש סיפורי נסים ומקרים לספר, אבל תסמונת ה"למה אני?" עדיין רודפת אותי.