שם המתרגם/ת: לירן קילים

כיתה: י"ב5

עמודים: 89-90

הדמות: MARION FEIGL

מריון פייגל

(פייגלובה, פראג), ניו יורק, ארצות הברית

"הגרמנים פה",אלו המילים שאמי אמרה בזמן שהיא עמדה ליד מיטתי. קפצתי מיד בבהלה.          
אימא שלי נראתה רגועה, אך היא לא באמת הייתה רגועה . היא ידעה שהיא חייבת להראות שהיא כן.

זה היה 15 במרץ בשנת 1939, ואבא שלי יצא כמה ימים לפני כן לפריז בדרכו לארצות הברית.
אימא שלי דחקה בו ללכת במשך חודשים, אבל הוא לא רצה לעזוב.  הוא לא היה מסוגל לדמיין שמישהו ברצינות ירצה לפגוע בנו.

עכשיו אימא שלי , אני , וסוכנת הבית שלנו היינו לבד בדירה שלנו.

לילה אחד אימא שלי קיבלה שיחת טלפון מאחותה חני. היו פה כמה אנשים שארגנו משלחת ילדים לאנגליה.

בבוקר שלמחרת אמי רשמה אותי למשלחת הזו.  לה בעצמה היה ויזה לבקר בארצות הברית, אבל לי לא היה כלום וזו הסיבה שהיא נשארה מאחור איתי.

כשהיא הסבירה לי שאני אלך לאנגליה עם קבוצה של ילדים אחרים ,לא רציתי לשמוע על זה.
הייתי בת תשע ולא הייתי אף פעם בשום מקום ללא הוריי. אבל אימא שלי אמרה שזה מה שחייב לקרות,
היא אמרה שיהיה לי נחמד לגור עם דודה שלי טרוד ובן דודי שבלונדון.

ברגע שהמקום שלי במשלחת הובטח , אמי התכוננה למסע שלה לארצות הברית דרך ברלין, שם רצתה להיפרד מאימא שלה ומאחיה. אחר כך היא אמרה לי שהיא הייתה כל כך מבועתת מללכת לרשויות גרמניה בשביל ויזת היציאה שלה שהיא הייתה צריכה לשתות כמה כוסות יין כדי לקבל את האומץ להיכנס לשם. למרבה המזל ניתנה לה ויזת היציאה.

לאחר עזיבתה של אימי, נשארתי עם דודתי חני שבזהירות ארזה לי תרמיל גב למסע שלי.

בשיטה המסודרת שלה היא שמה תגיות על הקופסאות כמו 'צהריים להיום','ארוחת בוקר למחר'.
היא ובת הדודה שלי איווי נפרדו ממני לשלום בתחנת רכבת שממנה הצטרפתי אל הקינדרטרנספורט. זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותן.

היה חמים בתא שלי באניה לאנגליה, אבל בטח נרדמתי בגלל שאני זוכרת שהתעוררתי בחשכה לתחושה לא מוכרת של עלייה אטית ונפילה. ואז היינו בתחנת הרכבת בלונדון. שם היו דודה שלי ובן הדוד שלי.

לא ידעתי אז כמה בת מזל אני , הנסיעה הזו הצילה אותנו, אותי ואת אמי.