שם המתרגם/ת: עומר דודסון ג'ון נחמן (ורצולב),לונדון,בריטניה הלילה בו ייסורינו החלו… בתשעה לנובמבר 1938 ילדותי הסתיימה ועולמי נחרב. זה היה השבוע של יום הולדתי ה-14 בעיר ברסלאו, גרמניה (עכשיו ורצולב בפולין) שם משפחתי גרה ואני נולדתי. למרות שמלחמת גרמניה נגד היהודים החלה חמש וחצי שנים לפני כן, אני מניח שהייתה לי ילדות די שמחה. הלכתי לבית ספר יהודי וחייתי בסביבה דתית יהודית אדוקה. אני רק ידעתי במעורפל מה הורי סבלו במשך השנים האלה, למרות שאני זוכר היטב את הבעיות שנגרמו ע"י החמרת החוקים נגד יהודים: סגירת הקצביות הכשרות, הכיתות הפנויות שהיו מפני שיהודים הוכרחו לעזוב בתי ספר לא יהודיים, איסור הכניסה לבתי קולנוע, בריכות, זירות החלקה או גני השעשועים והפארק הקבועים שלי. אבות של חברים מבית הספר נלקחו באמצע הלילה ל"בית החום" הוכו ונמצאו בתעלת הרחוב בבוקר. רופא המשפחה שלנו התאבד. אבל הגרוע מכל הייתה ההמתנה חודש אחר חודש שיגיע תורנו לקבל תעודה להגר לפלסטין. זה מעולם לא הגיע אבל אני זוכר את התור מחוץ לקונסוליות מבוקר עד ערב ולפעמים בלילה מפני ששמועה התרוצצה שקובה או פרו או בוליביה יחלקו מספר מוגבל של ויזות. אני זוכר היטב את אבי חוזר הביתה ביום מן הימים ומבקש לשאול את אטלס בית הספר שלי. הוא שמע שמדינת סאן דומינגו מחלקת ויזות. הוא רצה לדעת איפה המדינה נמצאת. לאחר המלחמה אני מצאתי את הסידור של אבי ובתוכו היו כרטיסים שהוא קנה לאנייה לכל המשפחה כדי להפליג לסאן דומינגו. חשבתי שזה היה הסדר הנורמלי והטבעי של דברים עם היותי ילד, עד תשעה בנובמבר, ליל הבדולח. הלילה הזה סימן את ההתחלה של השמדת יהודי גרמניה ובסופו של דבר, כפי שכולם עכשיו יודעים, המוות של מיליונים ויותר באירופה. בבוקר הזה הלכתי לבית הספר כרגיל. כשיצאתי מן הבניין ראיתי את המחנך שלי ממהר עם הכובע שלו משוך מטה והצווארון שלו משוך מעלה. דיברתי אליו; הוא לחש אליי ללכת, לעזוב אותו. "לא יהיה בית ספר היום", הוא אמר. אני המשכתי מעבר לחנות הכלבו הקטנה; כל החלונות נופצו ופלוגות הסער הגרמנים היו לבושי מדים וזרקו בגדים וכלי בית מהקומה העליונה לרחובות. שוטרים אוחזים ידיים יצרו שרשרת כדי לעצור את הקהל בכדי שלא ייפגעו מהחפצים העפים. כאשר החנות רוקנה ממלאי והמשטרה התרחקה הצופים לקחו מהערמה הענקית שהייתה שם. אני המשכתי הלאה ועברתי את חדרי התפילה שם משפחתי התפללה בקומה התחתונה בבניין. ספרי התורה נלקחו ונזרקו על המדרכה שם הם נשרפו. התמונה הזאת רדפה אותי במשך רוב ימי חיי, עד שהזמנתי ספר תורה והענקתי אותו לבית הכנסת. כשהגעתי הביתה, אמי, שני אחיי הקטנים ואחותי היו שם. אמי ואני בכינו. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי את אמי בוכה. אבי התחבא. במשך שלושה ימים ולילות הוא התחבא בין עצים ושיחים בערבה מקומית. הוא סידר שאני אשים אוכל ליד פח זבל כשיחשיך, מפני שבכל מקום יהודים היו נעצרים והיו נשלחים למחנות ריכוז. לאחר מכן הוא התחבא עם מספר גברים אחרים בדירה של מורה אלמנה שלי. בשבת בבוקר התפללנו שם. זה במקרה היה שנה לאחר בר המצווה שלי. אני קראתי את פרשת השבוע אבל לא מספר תורה ממשי מכיוון שלא היה וקראתי בקול חלש כדי שהשכנים לא ישמעו. במהלך הלילה בברסלאו, בערך 10 יהודים הוכו למוות ו-25 התאבדו. כל בתי הכנסת נשרפו. ב-12 לדצמבר היה לי מזל, אמרו לי שאני כלול בקינדר טרנספורט לאנגליה, יצאתי לאנגליה ב-15 לדצמבר. אחי השני בן התשע גם בא בקינדר-טרנספורט באפריל 1939. ביוני אמי לקחה את אחי הקטן ואחיותיי התאומות, בנות ה-3 וחצי, לתחנת הרכבת בדיוק שהסעה אחרת עזבה. היא דחפה אותם להמון בין הילדים האחרים והלכה. הם גם באו לאנגליה. בינתיים, אבי התגנב לבלגיה בליל השנה החדשה ב-1939 ומשם לצרפת. אמי לאחר ששלחה את התאומות יצאה לפולין שם היא קיוותה להצטרף לאבי בפריז כדי לחכות לתעודה החמקמקה הזאת לפלסטין. היא אף פעם לא הגיעה. כשהמלחמה פרצה הם היו לכודים. אבי, שהתנדב לצבא הצרפתי, נעצר על ידי הצרפתים ב-23 ביוני 1942 והוסגר לגרמנים להסעה למחנה ההשמדה אושוויץ ב-27 ביולי 1942 שם הוא נרצח. אמי נעצרה ע"י הגרמנים והייתה במלחמה בגטאות, מחנות ריכוז ומחנה ההשמדה אושוויץ. היא שרדה את צעדת המוות המפורסמת מאושוויץ לסקוני בדצמבר 1944. אני מצאתי את עצמי בסוף המלחמה עם ועדת הפיקוח של בעלות הברית בגרמניה שם בסופו של דבר מצאתי את אמי בשארית הפליטה. היא הייתה אישה שבורה. היא באה לאנגליה שם היא נפטרה מספר שנים לאחר מכן באופן ישיר כתוצאה מיגונה. אני נישאתי לאישה שברחה שבועיים לפני המלחמה בווינה וגיליתי איתה אושר ובמשפחתנו שלושה ילדים. כשהשנים עברו חלק מהפרטים נהיו מטושטשים, הזוועתיות, המעשה המחפיר של ליל הבדולח נהיה יותר בלתי נתפס בשבילי. הכאב והיגון לא נחלש. איך אני אספר לילדי שסבותיהם ומשפחתם לא מתו בגלל מהומה ספונטנית או המון שיכור שיצא משליטה, אלא מכיוון שאנשים הוסגרו ע"י ממשלות לגיטימיות לשוטרים של ממשלה ורשויות שאומנו לצוד ולהרוג מתוך כוונה שכל יהודי, אם זה גבר אישה או ילד יושמדו בבתי מטבחיים שנוצרו במיוחד עבור בני אדם. מה שהתחיל לפני 50 שנים אין יהודי שיכול לשכוח. הודפס מחדש בהסכמה אדיבה מאת Evning Standart, שבעה בנובמבר 1988. | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
