Educational Meterials

שם המתרגם: כפיר דג
עמוד: 222
הדמות: Liesl Munden

ליזל מונדן

(היילברון, דיסלדורף), סאסקס, בריטניה

להוריי

הענקתם לי חיים
באהבה אותם הקפתם;
הראיתם לי  את ההבדל בין טוב ורע
את האמונה באל שבשמיים נתתם.

חמש עשרה שנים נשארתי
בכנפי המשפחה שהיתי
ואז נשלחתי הרחק
לאנגליה נאמר לי.

נתתם לי חיים חדשים
הוספתם ייסורים ומכאובים
מאחר וידעתם היטב
שאנו לנצח נפרדים.

קבלתם החלטה,
לפני שנים כה רבות,
לאהוב כך ללא אנוכיות,
למרות שנזקקתם לי נואשות.

ואני בדרכי שלי,
לדבר דומה נזקקתי
ובכך שלא השמעתי את קולי,
לבושתי עצב הוספתי.

האם יכולתי לדעת ,
או להרגיש את שעברתם בלעדי,
הייתי צריכה לנסות,
להגדיל את החוב שמוטל על כתפיי.

כי אני כאן ,
וחייתי את חיי בחופשי,
בזכות הויתורים העצומים שלך,
שבנדיבות הענקתם לי.


בעשרים וארבעה באוגוסט 1939, עזבתי את ביתי, את הוריי, את כל קרוביי האחרים וחברים רבים. הייתי בת 15.



שם המתרגם: לירון ברגר
עמודים: 397-398
הדמות: Liesl Munden

ליזל מונדן

(היילברון, דיסלדורף), סאסקס, בריטניה

נולדתי בגרמניה בשנת 1924. גרתי עם הוריי בדיסלדורף וגדלתי כבת יחידה, אבל להוריי הייתה בת שנפטרה שנתיים לפני שנולדתי.

היטלר עלה לשלטון ב-1933, כשהייתי בת תשע. האירוע הראשון שגרם לי להיות מודעת לכך שכילדה יהודייה אני יוצאת דופן היה כשהייתי בת עשר והוריי אמרו לי שאצטרך לעזוב את בית ספרי וללכת לאחד אחר. הסיבה שניתנה לי אז הייתה שהיו יותר מדי ילדים יהודים בבית הספר ושנגזר ע"י היטלר שאני צריכה ללכת לבית ספר אחר. ילדים רבים אחרים בגילי היו צריכים לעבור בתי ספר, אבל הפרידה מחברי באותה תקופה הייתה זעזוע נורא בשבילי.

למעשה, בית הספר החדש היה ממש טוב. הוא היה בית ספר לבנות, מבוסס וגדול, ובמהרה רכשתי חברים חדשים. עד היום יש לי חברה גרמניה קתולית מאותו בית ספר.

אז, בגיל עשר חיי המשיכו תוך הפקת הנאה מרובה משחייה והחלקה על הקרח בזמני הפנוי. הסתובבתי עם יהודים ולא יהודים ולא שמתי הרבה לב למה שהלך בעולם סביבי. הוריי הגנו עלי מהרבה מקרים לא נעימים שחוו.

זמן קצר מאוחר יותר קרתה תקרית נוספת. לא הורשתי להמשיך בשיעורי ההחלקה על הקרח, פשוט בגלל היותי יהודייה. המורה שנתנה לי שיעורים פרטיים התקשרה לאמי, ואמרה, שמכיוון שאיני נראית כיהודייה היא הייתה רוצה להמשיך ללמד אותי, אבל אמי סירבה. זה היה כנגד עקרונותיהם של הוריי שאני אנצל את המראה הלא יהודי שלי, ובנוסף אם הדבר היה מתגלה, המורה הייתה יכולה להימצא בצרה רצינית.

אז הגיעה חוויה נוראית יותר. אהבתי לשחות. יום אחד חברה לא יהודייה שלי והוריה לקחו אותי לברכה פתוחה, היכן שהיינו פעמים רבות לפני כן. כעת ניצב שלט אזהרה גדול באולם הכניסה שאמר: "הכניסה אסורה לכלבים ויהודים".

אלה היו מקרים קטנים, אבל עבורי – כילדה – זה נראה כאילו העולם הגיע אל קיצו. כמובן שזה לא היה המקרה. העתיד צפן בחובו אירועים גרועים בהרבה.

בתקופת רוב ילדותי גרנו בקומה הראשונה. היו בדירה הרבה חדרים ולאבי היה משרד, היכן שהוא ומזכירתו עבדו. לאמי הייתה עזרה בעבודות הבית. בגלל שלאבי היו קשרים עסקיים עם הולנד ושוויץ, הוא היה יכול להמשיך להשתכר, למרות שהרבה גברים ונשים יהודים איבדו את עבודתם ומקום מחייתם באמצע שנות ה-30. אז יצא הצו שאסר על לא-יהודים לעבוד עבור יהודים. עברנו לדירה קטנה בהרבה, היכן שאמי יכלה לנהל את משק הבית לבדה ולאבי היה שולחן עבודה למשרד בחדר האוכל, שבנוסף בלילות היה הופך לחדר השינה שלי.

ב-9 בנובמבר 1938 חיילי הסער הנאצים הגיעו לדירתנו והשמידו אותה כמעט לחלוטין. כל הבתים של היהודים נבזזו באותו הלילה; כל בתי הכנסת הוצתו ויהודים רבים גורשו למחנות הריכוז. כתוצאה מהזעם הבלתי צפוי, יהודים החלו לנסות לברוח; כמה התאבדו בקפיצה מחלונות.

הכמויות האדירות של הזכוכיות השבורות באותו לילה, זיכו אותו בשם המיוחד – ליל הבדולח.