Educational Meterials

שם המתרגמים: רותם ממן, טל אביסהל ולידן קצב
כיתה: י"א 10
עמודים: 214 - 213
הדמות: Ruth Michaelis

רות מיכאליס

(ברלין, גרמניה), לונדון, בריטניה

לפני 50 שנה הגעתי לאנגליה בתור ילדה בת 4, אחת מתוך ילדים רבים שברחו מהפתרון הסופי של היטלר. יום השנה הזה היה נראה מרשים. כנראה רק עכשיו אנחנו יכולים להסתכל היטב על מה שקרה מבלי להתבייש ממחשבות ורגשות מעורבים, רגשות שהיינו פוחדים או מרגישים לא בנוח להגיד בזמנו.

אני זוכרת שהרגשתי נורא מכיוון שלא הרגשתי אסירת תודה על כך שהצילו אותי כל האנשים הטובים האלה שתכננו איך להוציא אותי מתוך גרמניה והשגיחו עליי עד שגדלתי.

רגשות שנאה וכעס לא באו בחשבון. מחאה הייתה דבר שאין להעלותו על הדעת.

אני זוכרת שניסיתי להעמיד פנים שאני אסירת תודה, למרות שלא באמת הרגשתי כך. הענשתי את עצמי ללא רחמים על המחשבה שאני חייבת "להיחרב" במקום ילד אחר שינצל את הסיכוי להינצל הרבה יותר טוב מאיך שאני ניצלתי. עברו הרבה שנים עד שלמדתי מה זה באמת "תסמונת אשמת השורד" (רגשות אשם על זה ששרדתי). אני פשוט חוויתי את זה בזמן הילדות שלי ורק עכשיו אני מבינה, רק עכשיו, שעם כל מה שעברתי, אני הפכתי את המצב לקשה יותר בשבילי ממה שהוא באמת.

באביב האחרון בעלי ואני קיבלנו את ההזמנה מראש העיר הגרמני שהזמין את כל הפליטים לשעבר מברלין לבלות שם שבוע. אני ידעתי טוב מאוד שאני הולכת למצוא זיכרונות שאיבדתי ובדיוק בתחנת גן החיות נזכרתי בתחילת המסע שלנו לאנגליה. הגענו לשם במכונית והיה לי מן התקף זעם בגלל שלא רציתי להמשיך ברכבת. רציתי לבוא ולבקר את הקופים האהובים שלי בגן החיות, איפה שדודה אלה הייתה לוקחת אותי. אני די בטוחה שזאת הייתה הפעם האחרונה שהיה לי התקף זעם וכשאני חושבת על זה, אולי חיברתי את זה לעובדה שאני נטושה במדינה זרה כעונש על זה שאני כל כך שובבה.

ככל שניסיתי, לא הצלחתי "לגעת" בעוד כמה זיכרונות בברלין אבל באופן לא רגיל הרגשתי חרדה כל פעם ששמעתי רעש מוזר שלא יכולתי מיד לזהות. בבית הקברות בווייסנזה  במזרח ברלין מצאנו את הקבר של סבתי. זה היה יום קפוא והיו מלא רעשים מפחידים. במיוחד היה מפחיד הברז שדלף בבית הקברות ופיזר מים בקצב. עד שראיתי מה זה היה, הצליל התקשר לצעדת פלוגות הסער.

אני זוכרת את המסע לאנגליה לפרטי פרטים, זה הרגיש נצח. הופתעתי שהעולם היה כל כך גדול, שהייתי יכולה להמשיך וללכת בלי להגיע לסופו. האנייה הייתה כל כך גדולה ולא יכולתי להבין איך דבר כזה גדול יכול לצוף על המים ולא לשקוע. הרדימו אותי במיטה איך שהספינה יצאה מהמזח. אני לא זוכרת את המסע בים או העגינה באנגליה, אבל אני זוכרת שהייתי מאוד חולה במיטה שלי.

בלי אחי, הגדול ממני בשלוש שנים, לא יכולתי לדמיין את עצמי שורדת את השבועות הראשונים באנגליה. האמנם, תמיד הרגשתי אסירת תודה על שהורשה לנו  להיות ביחד, או לפחות בקשר אחד עם השנייה כל הזמן הזה באנגליה. זה היה אחי שהסביר לי את כל הדברים שפחדנו והתבלבלנו מהם. אני חושבת שכמה מהסבריו היו קצת לא מדויקים, אבל הם כל הזמן סיפקו אותי. אני חושבת שזה שהוא שמר עלי היה חשוב בשבילו כדי להמשיך. אני די בטוחה שההוראות האחרונות שנתנו לו ההורים שלנו היו לדאוג לאחותו הקטנה וכך הוא עשה.

נאסר עלינו לדבר בגרמנית. למדתי אנגלית מהר מאוד. אני זוכרת שלא קיבלתי אוכל בשולחן האוכל עד שלא ביקשתי באנגלית מושלמת. היו הרבה פעמים שהלכתי למיטה רעבה. רק מרטין ידע כמה רעבה הייתי והוא זה שהתגנב לקומה למטה, פשט על המזווה באמצע הלילה בשביל להאכיל אותי. כמה מתים היו הלילות - בשביל ילד של עיר, הלילות בכפר הם שחורים באופן מחריד. נאלצתי לישון בחדר לבדי ואני זוכרת ששכבתי בכלום השחור ותהיתי באימה אם הכל עדיין קיים ואם אני עדיין חיה.

הייתי יותר מידי מפוחדת כדי לצאת מהמיטה לשירותים בחושך, אז חלמתי על זה שאני הולכת לשירותים. אני עדיין זוכרת את את החלום - ההרגשה של הרצפה הקרה מתחת לרגלי והאסלה הקרה, כאשר אני יושבת עליה והאימה של הרטיבות החמימה ואז אחר כך לגלות שכל הזמן הייתי במיטה. אשתו של רקטור הכתה אותי עם חגורה מעור על הרטבת המיטה. ניסיתי להפסיק אבל לא הפסקתי לחלום את החלום הנורא הזה שוב ושוב. אני זוכרת שנרדמתי על הבטן שלי בגלל שהגב שלי כאב יותר מידי מכל המכות.

ואז ההקלה הייתה כשהלכתי בגיל 6 לפנימיית יום של הקווייקרים ואם הבית אמרה לי להפסיק לדאוג. היא אמרה לי שכמעט כל הילדים הרטיבו במיטה שלהם ויש להם גומי מיוחד שמכסה את הסדין - אז כך שזה לא משנה.


מידע נוסף אודות סיפור חייה: http://www.het.org.uk/survivors-ruth-barnett

מתוך עדותה בפני תלמידים באנגליה יחד עם הרב ברנד קושלנד באתר viemo:

https://vimeo.com/25457930

עדות מצולמת נוספת : https://vimeo.com/91751196