שם המתרגמות: רעות לויטה ועדי שמלצד מאריון מארסטון (דראייר, האלה), לונדון, אנגליה בעיר הולדתנו האלה, שעכשיו במזרח גרמניה, ההורים שלי מנסים לעשות את מה שהוכח להיות הכנות ללא הצלחה להגר לישראל. בגיל שלוש-עשרה, כמו האחרים, גורשתי מבית הספר המקורי שלי ואז מבית הספר הנוצרי שההורים שלי העבירו אותי אליו, כי הם קיוו שאני אמשיך את לימודיי. בלילה. בסתר, ובסיכון עצמי ענקי, כמה חברים נאמנים מבית הספר הקתולי באו לבקר אותי בבית כדי למסור לי את אירועי היום. אחרי ליל הבדולח ההורים שלי החליטו שכדאי לי להצטרף לתכנית הקינדר-טרנספורט, שממומנת על ידי "בני ברית". חבר של המשפחה מלונדון כבר בדק את המשפחה היהודית שהייתה אמורה להיות האפוטרופוסית שלי, דרך 'בית ווברן'.
שבועיים מאז שהגעתי ללונדון, השתתפתי במכללה הטכנית המקומית בווֹנְדְסְוֶורְתְ', שם כולם היו מאד נחמדים וחברותיים. לפני זמן רב נהייתי מאד מודעת לכך שלא קיבלתי יחס כשל אחת מבני המשפחה. כאחת שיש לה שורשים יהודיים וציוניים חזקים, מצאתי די מהר את הדרך מווֹנְדְסְוֶורְתְ' לברונדסברי לפגישה השבועית של "הבונים". בראש מעייני מחשבותיי הייתה המחשבה שהוריי עדיין בגרמניה, אם כי בסופו של דבר אבא שלי הצליח להגיע אל המעברה קיצ'נר בדיל, קנט, בויזה זמנית. בייאוש, התחלתי להתדפק על דלתותיהם של זרים בווֹנְדְסְוֶורְתְ' בתחנונים לעזרה כדי להוציא את אמי. העזרה הגיעה ממשפחה קווייקרית שהשיגה משרה מקומית מורשית עבורה. ספטמבר הגיע ואני התפניתי עם בית הספר שלי לרידינג יחד עם חברה מבית הספר שהתגוררה עם זוג אנגלי צעיר ובנם התינוק. היה זה "יום כיפור" הראשון שלי באנגליה וניצלתי את בית הספר כדי ללכת לבית הכנסת. באותו בוקר הגיע מכתב מהאפוטרופוסים שלי שאמר, לתדהמה ולחוסר האמון המוחלטים שלי, כי, בשל הנסיבות הנוכחיות (מצב המלחמה) הם עזבו חסרי יכולת להיות אחראים עליי ומעבירים את הבעלות עליי. הייתי שבורה ולא ידעתי מה לעשות. במקום ללכת לבית הכנסת הלכתי לראות את המנהלת שלי. היא ניחמה והרגיעה אותי באמרה כי למרות שהאפוטרופוסים שלי נטשו אותי וחדלו מתשלום אגרת בית הספר שלי, אני אוכל להמשיך ללמוד בבית הספר. לא הייתי צריכה להיות מופתעת מהתנהגותם של האפוטרופוסים שלי. הם היו משפחה יהודית בריאה, אבל אני זוכרת את הפעם ההיא שבה הם הלכו לטיול קניות באוקספורד סטריט. אני ישבתי וחיכיתי להם במכונית. הם יצאו עמוסים בחבילות בשביל עצמם, מבלי לחשוב אף פעם לקנות משהו עבורי, והייתי אז בת שלוש-עשרה. המשפחה הלא-יהודיה איתה התגוררתי אמרה לי שביתם תמיד יהיה כשלי. זה קרה כשהועברנו שוב ולאחר מעברים נוספים הוסמכתי לאחות ילדים אחרי שלוש שנים של לימודים והכשרה בדאונטסי פארק, בית אחוזה בווילטשייר, בו היה גן ילדים עבור ילדים עניים שפונו במימון האמריקאים. | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
