Educational Meterials

שם המתרגמ/ת: שי שכטר

כיתה: יב

עמודים: 208-210

הדמות: Chava Markowitz


חוה מרקוביץ                                                                    (בכרך, אסן), תל אביב, ישראל

הייתי בת יחידה, בת 12. בת דודתי ממנצ'סטר הכירה נוצרייה צעירה שהייתה מוכנה לקחת ילד פליט למספר חודשים וכך, העלמה קטלין מורליי, בת 28, גננת, הפכה להיות הערבה שלי.

עזבתי את עיר הולדתי, אסן, בתאריך 21 ליוני 1939 ברכבת הקינדר-טרנספורט. זכורה לי התרגשות גדולה - נסיעתי הראשונה לחו"ל - אך גם עצבות וחוסר ביטחון מתוך ההרגשה שאני עלולה לא לראות יותר את הורי. הייתה איתי עוד ילדה מאסן - אדית אוגוטס - המתגוררת כיום בארה"ב.


נאמר לי שאביה של העלמה מורליי יבוא לאסוף אותי כיוון שהוא ואשתו מתגוררים בפורליי, קרוב ללונדון. הוצגתי בפני מר מורליי והוא לקח אותי איתו. הוא לא ידע גרמנית והאנגלית שבפי הייתה מוגבלת, למרות שהבנתי את מרבית הדברים שנאמרו לי. העלמה מורליי עבדה עדיין בגן ילדים בנלסון שבמנצ'סטר, כך שבחודש הראשון הייתי אצל הוריה בפורליי.


בשבוע הראשון הייתי חולת געגועים ומיררתי בבכי בלילות, אך לאחר מכן התחלתי להרגיש יותר בטוחה.


ברצוני לתאר את משפ' מורליי: דר' מורליי, באותה העת כבר פנסיונר, היה בעברו מפקח על מתמטיקה בבתי הספר וכתב מספר ספרים. הוא היה בעל תואר ממסדר האימפריה הבריטית אך כמעט ולא השתמש בתואר הדוקטור שלו. גברת מורליי הייתה עקרת בית. אחד מבניהם, ג'ון, היה דוקטור וחי ביחד עם משפחתו ביאוביל. הבן השני, ארתור, היה כומר בבאקינגהמשיר. קטלין, הייתה הבת שאליה באתי. בני הזוג מורליי לקחו אותי לבקר את בניהם וכך הכרתי משפחות נוצריות אנגליות טיפוסיות שהשתדלו לאפשר לי נוחות ככל האפשר.


לפני שהמלחמה פרצה דיברתי עם הוריי בטלפון שלוש פעמים, נרגשת ועצובה בכל פעם.

העלמה מורליי לה אני חבה את חיי, כיוון שלדעתי הורי לא היו מוצאים משפחה אחרת, לקחה אותי לנלסון שבלנצ'סטר ולמדנו להכיר זו את זו. איזו מטלה אדירה לרווקה צעירה, להשגיח על ילדה בת 12! נלסון, באותה העת, הייתה אזור עני ומדכא. גרנו בחדרים שכורים ואני למדתי בבית ספר יסודי. הייתי הפליטה היהודייה היחידה בכל בית הספר והיה עלי להרבות בהסברים מדוע אני שם. נהניתי במשך השנתיים שהייתי בבית הספר והמורים והילדים סייעו לי מאוד. אני עדיין בקשר עם שניים מילדי הכיתה.


עם פרוץ המלחמה נותק הקשר עם הורי ואני דאגתי מאוד. העלמה מורליי הסכימה שאני אשאר איתה ככל שנדרש ובסך הכול הסתדרנו יפה למרות שכמתבגרת לא הייתי כל כך קלה. בגיל 14 עזבתי את ביה"ס ואת קטלין. הרגשתי שאני מכבידה עליה והקרובים ניסו למצוא לי מקום בפנימייה של בי"ס יהודי קטן שפונה לסומרסט. היה עלי לסייע בהשגחה על הילדים הצעירים ובתמורה קיבלתי מזון, דיור ומעט שכר לימוד. לא הייתי מאושרת שם ואחרי שנה וחצי חזרתי לקטלין שעברה לדורהם ועבדה כמנהלת של גן ילדים. שכרנו חדר אצל משפחת רמסיי. הנון רמסיי, שרת בקתדראלה (כנסייה שמשמשת מושב לבישוף) והיה גם מרצה לתאולוגיה באוניברסיטת דורהם. גרנו ממש במתחם הקתדרלה ושוב ספגתי אווירה אנגלית שונה. במשך שנה למדתי בתיכון לבנות בדורהם, ונהניתי מאוד כיוון שאני אוהבת ללמוד. משפחת רמסיי סייעו לי בלימודים והקנו לי תחושת בית ונוחות.


כיוון שגרנו ממש קרוב לקתדרלה, נהגתי להשתתף בתפילה של יום ראשון. אף אחד לא הורה לי ללכת לתפילות, להפך, הנון רמסיי, שבא לדבר איתי ועם קטלין, הציע שכיהודיה אני לא אשתתף בתפילות כיון שבגיל כזה אני עלולה להיות מושפעת מהנצרות וממנהגיה. הערכתי מאוד את עמדתו וחדלתי להשתתף בתפילות.


דר' מייסול רמסיי התמנה לארכיבישוף של קנטרברי וכאשר הוא ואשתו באו לישראל באפריל 1966, פגשתי אותם וביליתי איתם בירושלים. בקיץ 1944 עזבתי את דורהם. לאנגליה הגיעו השמועות על השואה ואני חשתי שכיהודיה ברצוני להתיישב בבית ובמדינה משלי. לפיכך, הלכתי ל"הכשרת הבונים" ובשנת 1946 באתי ב"עלייה", לאחר ששהיתי ארבעה חודשים במחנה מעצר בקפריסין.


אני עדיין בקשר עם העלמה מורליי, עכשיו - גברת הרשום. אני מבקרת אותה ואת משפחתה בכל פעם שאני באנגליה. בשנת 1947 היא נישאה ויש לה בן אחד משלה ועוד שלושה ילדים מאומצים. היא ובעלה התברכו ברוח אמיתית של עזרה לזולת. זה היה כבוד להכירם. לעולם לא אוכל להודות לה מספיק על מה שעשתה למעני! הורי לא הצליחו לעזוב את גרמניה לפני שהמלחמה פרצה. הם הובלו לפולין ונרצחו בשואה.