Educational Meterials

שם המתרגמ/ת:כפיר דג

כיתה: י"א4

עמודים: 206-207

הדמות:Mansbacher, Peter

פטר מנסבאכר

(לובק), אולימפיה פילדס, ארה"ב



נולדתי בעשרים וחמישה באוגוסט 1922 בשם פריץ לודויג מנסבאכר בעיירה לובק שבגרמניה. תמיד הייתי מוקף באהבה של הורי, מרטין ויוליה מאחר והייתי בן יחיד. גדלתי כמו כל ילד גרמני אחר באותה תקופה. האמנתי שאני קודם כל אדם, אחר כך אזרח גרמני ואז חבר בדת היהודית – בסדר הזה.


אפילו בחלומותיי הפרועים ביותר לא דמיינתי שלמעשה אני לא בן-אדם, לא גרמני ולא אזרח בעיירת לובק. המחשבה הזו הכתה בי פתאום באופן לא צפוי.


לפתע, שכנים וחברים רבים לא הכירו אותנו עוד והתחמקו מאיתנו. חברים רבים לספסל הלימודים כינו אותי "יהודי מלוכלך". בבוקר העשרה בנובמבר 1938 שני אנשי ס"ס הגיעו בחמש בבוקר לעצור את אבי.


התרגשתי מהרעיון של ללכת לאנגליה ולא נתתי מחשבה לרצינות של הרגע בו אפרד מהורי, מביתי, מעולמי. זה היה היום האחרון שבו אראה את הורי!


היינו שמחים להיות באנגליה. גם אם היינו עייפים, רעבים והיה לנו קר כשהגענו למחנה לווסטופט פייקפילד בחוף המזרחי.


בחנוכה, הכנות נעשו לקראת מסיבה באולם האוכל. חנוכייה הוצבה על הבמה ורב מזדמן בירך אותנו. עד מהרה הועברנו לבית הספר פליקס הקדוש בסאות'וולד – מכללה לבנות שהתיה ריקה זמנית בשל חג המולד. אחרי לווסטופט, המקום הזה נראה כמו גן עדן. היו מיטות עם סדינים לבנים ושמיכות ומקלחת עם המון מים חמים! האוכל היה מוכן ומוגש על ידי טבחים ומורים שהתנדבו להישאר בזמן חופשת חג המולד.


כולם היו כל כך נחמדים וחברותיים כלפינו. המורים לימדו אותנו אנגלית, היסטוריה בריטית, נימוסי שולחן בריטיים וריקודים בריטיים מסורתיים. התענגנו על ימינו בבית הספר וכולנו נרתמנו לעזור במטלות ניקוי, פינוי אולם האוכל והדחת כלים.


למרבה הצער, כל דבר – סופו להסתיים ובמהרה נגמרה חופשת חג המולד והיינו צריכים לעזוב את בית הספר. השארנו פתק מעל המיטה לבנות שהיו נחמדות מספיק להשאיר לנו ברכת שלום בהגעתנו.


גברת סאות'רן ומר טרנר מבית ספר סיינט פליקס נשארו איתנו ולימדו אותנו אנגלית כל יום. אולם האוכל המחומם שימש כחדר בית הספר שלנו ואולם המליאה שימש לאספות ושירה בציבור.


לבסוף, הועברנו למחנה הנופש דוברקורט הסמוך. בדרנים הגיעו כדי להפוך את חיינו לנעימים יותר ומשפחות באו לצפות בנו כדי לבחור ילדים שהן היו מוכנות לאסוף לביתן.

בהדרגה ילדים מהמחנה שלנו נלקחו על ידי משפחות אומנות. אחרים עזבו כשהם קיבלו ויזה לארצות אחרות. אחרים עזבו לחיות עם קרובי משפחה. חמישים בנים מאיתנו התנדבו לעבוד במחנה לורד קיצ'נר, שעמד נטוש מאז מלחמת העולם הראשונה ודרש שיפוץ. התקווה הייתה שלאחר השלמת העבודה, המחנה הזה ישמש כבית ל 3000 גברים ממחנות הריכוז.