שם המתרגמ/ת: נעמה אורין עמודים: 182-186 הדמות: BERTHA LEVERTON ברטה לוורטון ( אנגלהרד, מינכן) , לונדון, בריטניה* במבט לאחור על השנים שחלפו, בדרך כלל זוכרים את האירועים יוצאי הדופן השמחים והעצובים. הפרטים התפוגגו עם השנים אבל הזיכרונות לעולם לא ישכחו.
הזיכרונות של חמש השנים בהם הייתי עם משפחתי האומנת לעולם לא יוכלו להימחק. הצד החיובי, שהם שמרו גם על אחי הצעיר תאו בן 12 ועל אחותי אינגה בת ה-9 . אני הייתי רק בת 15 כשהגעתי לאנגליה.
היחס כלפי מצד 'דודה ורה', אני כיום יכולה לייחס אותו לכעס שלה על הבריאות הטובה שלי מאחר והיא הייתה נכה חלקית. אך ההתעללות שלה בנו ובי במיוחד הייתה כלום לעומת "החביבות" של 'דוד בילי' ממנה הצלחתי להימנע בהצלחה במשך חמש שנים. השנה הראשונה הייתה נסבלת יותר. גרנו בקובנטרי ( עיר במערב בריטניה) במימון הקתדרלה של קובנטרי , מבלי שידענו דבר אודות וועדה לפליטים יהודים. בכל מקרה אחי חגג בר מצווה בבית הכנסת הקטן ברחוב בארס והזמינו אותנו לביתו של הרב לליל הסדר. היינו חוזרים הביתה עם חבילות של מצות מה שהגביר את הכמיהה לבית יהודי עוד יותר. לעתים נדירות כשהרשו לנו ללכת לתפילת שבת (הליכה של שני מייל ), אף אחד מחברי הקהילה הקטנה לא שם לב לשלושה ילדים קטנים מסכנים שכל כך רצו להיות חלק מהקהילה היהודית. יום אחד תאו חזר הביתה בוכה וצולע מבית הספר. הוא נפל למכתש שנוצר מפצצה . במשך מספר ימים הכריחו אותו ללכת לבית הספר ונאמר לו לא לבכות כמו תינוק. לי גם אמרו לא להיות אווילית כשהצעתי שעליו לראות רופא. לבסוף הרגל שלו התנפחה כל כך שהוא היה חייב להיבדק אצל רופא. התברר שהוא הלך עם קרסול שבור במשך ימים.
פעמים רבות הידיים הקטנות של אחותי אינגה היו מלאות בחבורות שנגרמו מצביטות מ'דודה וורה' כעונש על השובבות שלה. לכן ממש לא התנגדנו לכך, שהיו מגרשים אותנו לאכול במטבח.
אחרי הבליץ על קובנטרי , פינו אותנו לעיירה קטנה ביורקשייר. עכשיו באמת היינו מנותקים מכל קשר יהודי, אבל כנראה הייתה ועדה שידעה אודותינו, כי אני זוכרת שפעמיים בשנה ביקר אותנו רב צעיר, שתפקידו היה לבקר ילדים שגרים בבתים שאינם יהודיים. לא היה טעם להתלונן בפניו על הטיפול בנו. זה היה המילה שלנו כנגד המילה שלהם, ובאותו זמן היינו כל כך מפוחדים שפשוט השלמנו עם גורלנו.
נשלחתי לעבוד במפעל כותנה קרוב, ובצעתי את עבודות הבית בערב ובסופי שבוע. תאו עבד במפעל מגיל 14. אינגה הלכה לבית ספר וזכתה במילגה . אהבתי לעבוד בגלל שהעבודה הרחיקה אותי "מהבית" והבנות שם היו נחמדות וקיבלו אותי. עבדנו לפי הספק ותוך זמן קצר מאוד זכיתי להעלה בשכר, אבל כמובן תאו ואני היינו חייבים לתת את השכר שהרווחנו ל'דודה ודוד' ועל כל פאונד שהרווחנו היינו מקבלים חצי קראון- שמינית ! אבל זה היה תאורטי בלבד כי כעבור יום אפילו הסכומים הקטנים נלקחו כהלוואה ואף פעם לא הוחזרו. היו פעמים שהיינו מתמרדים ולא היינו שומעים דברים כמו בקשה לקבל את קופוני הכסף המתוקים שלנו, אז "דודה" שלנו הייתה "מתעלפת" ומאשימה אותנו בהידרדרות בריאותה ובכפיות טובה. 'דוד ודודה' אהבו לשחק מונופול, אבל זה לא היה כל כך כיף לשחק רק שני אנשים ולכן היינו בדרך כלל מוזמנים לשחק איתם. במהרה גילינו שאם היינו מנצחים, הם לא אהבו זאת והיו מתעללים בנו אחרי זה. אז המצאנו אסטרטגיה יעילה להפסיד. זה גרם להם לשמחה ואנו הרווחנו פינוק כמו תה וביסקוויטים או ממתקים.
אני זוכרת שבוע אחד מופלא בינואר.' דודה ודוד' נסעו לבקר את אימה של הדודה בקובנטרי והירשו לנו לפתוח את מנות המשכורת שלנו ולקחת את דמי הכיס ועוד קצת עבור אוכל. זה היה יום ההולדת ה- 21 שלי וה-14 של אינגה באותו השבוע. הלכנו לאולדהאם העיירה הקרובה ואכלנו ארוחת צהריים בבית קפה , ביצים, שעועית , וצ'יפס. ראינו את מראות הנוף ולאחר מכן הלכנו לשחות בבריכה, שם לימדתי את אינגה לשחות ואז הצטלמנו. השמחה והחופש ביום הולדת הזה ייזכרו על ידי תמיד . אבל ציפתה לנו שמחה נוספת. ההורים שלנו הצליחו לברוח ב-1940 ואחרי חמש שנים של מסעות הם הגיעו לפורטוגל. זה היה עדיין זמן מלחמה . היה חוק של הפרלמנט שבו ניתן אישור לבני משפחה קרובה ממדינות ניטרליות להגיע לבריטניה, בתנאי שהיו להם שם ילדים מתחת לגיל 15 שצריך לפרנסם. אינגה התאימה לחלק הזה בחוק. אמה של הדודה קנתה בית נוסף בקובנטרי (היא ניהלה אכסניות) כששמעה שהורינו באים. הכוונה הייתה שהם יהיו שומרי הבית שם וכך יוכלו להתפרנס . אבל כשהם הגיעו וראו את המצב שבו היינו (לא היו לי נעלים. רק נעלי עץ לעבודה במפעל הכותנה ששם זה מה שהיה נהוג לנעול ) , היה ריב נוראי. אנחנו הילדים החלטנו לא לומר שום דבר רע על הדודים אבל במהלך הלילה אמי הוציאה ממני את כל הסיפור שלי. אינגה שכחה את כל הגרמנית שלה ותאו את הרוב. לעולם לא אדע איך אבל אבא התקשר דרך הטלפון של הכפר לוועדת הפליטים הקרובה (במנצ׳סטר) בלי לדעת את השפה האנגלית ותוך שעתיים הם הגיעו במכונית ואספו אותנו משם. ההורים התעקשו לקנות לי זוג נעליים בדרך. זה היה כמה ימים לאחר יום הולדתי העשרים ואחת. כשהשגתי לאחרונה את רישומי מ-CBF גיליתי שנרשמנו כעושי צרות בגלל שהתלוננו להורינו.
תקופה חדשה ושמחה החלה. השתקענו בברמינגהאם . התחתנתי וגידלתי משפחה עם שתי בנות ותשעה נכדים מקסימים באנגליה ובישראל. גם לי הייתה טרגדיה, איבדתי בן מופלא בשם דני שנלקח ממני בגיל עשרים ואחת. גם תאו מת בגיל 43 אבל אני מתנחמת בכך שאני יכולה לבקר את קברם וגם את קבר הורי, דבר שלצערי נמנע מרבים מבני דורי מהקינדר.
*עלתה ארצה בגיל 86 ומתגוררת עם בתה בישראל. למידע נוסף : בספרו של גייק סימונס– נערה מברלין ברטה לוורנטון מוזכרת כאישה שהוא ראיין לתחקיר והוא מודה לה בסוף הספר. כתבה נוספת אודותיה באתר ה-jc.com http://www.thejc.com/news/people/bertha-leverton-makes-a-new-start-israel-%E2%80%94-age-86 | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
