שם המתרגמ/ת: גלעד בן יוסף

כיתה: יא

עמודים:179-180

הדמות: Kurt Landes

קורט לנדס

(וינה), ירושלים, ישראל

הייתי אז בן אחד- עשרה, והתחלנו בתחנת הרכבת בווינה, בשלהי שנת 1938.

פריצי, אחותי, בכתה מאוד כשאמרנו להתראות להורינו היקרים. כבר הייתי רחוק מהבית לפני כן, במחנות קיץ להרי האלפים ואפילו ליוגוסלביה, וראיתי את הפרידה הזאת כרק עוד פרידה. אחותי, שהייתה מבוגרת ממני במעט, כנראה הבינה שזה הולך להיות משהו מאוד שונה.

הזיכרונות שלי הן של המסע ברכבת והעצירה בלילה על הגבול של בלגיה, שם הגישו לנו קפה מר שלא אהבתי אבל אמרו לי לשתות אותו "כי אנחנו בבלגיה".

הגענו למחנה הקיץ "דוברקורט", והוקצתה לנו בקתה בה נחנו לראשונה מאז מסענו, אפילו שכמחנה קיץ לא הייתה בבקתה מערכת חימום. לבשנו את כל הבגדים שלנו.

חג המולד הגיע וכמה נשים אדיבות הציבו עץ ענק בחדר האוכל עבור אלה שרצו לחגוג, ואני זוכר שהיה ריב בין הילדים האם צריך לחגוג את חג המולד או לא. אני, שהייתי פחדן מטבעי, לא השתתפתי בוויכוחים והתרכזתי בכיבוד הנוסף שהיה באירוע.

זמן קצר לאחר מכן, קבוצה של בנות הלכה ל"האריץ' ", ואני נשלחתי עם אחותי שהתעקשה לשמור עלי.

"האריץ' " היה עוד מחנה קיץ שמח, אך במחנה הזה היו בקתות עץ, ואני זוכר שישנתי מתחת לערימה של שמיכות, עם בגדים ובקבוקי מים חמים.

אנשים החלו להגיע כדי להסתכל בנו כמועמדים לזכות בחיבה שלהם, או כדי "למלא את המוטל שלהם", או פשוט לעבדות, כפי שקרה לאחותי.

אני הייתי עם זוג אדיב, דתי וללא ילדים מבירמינגהם, שליוו אותי בשנות המלחמה, ההפצצות והפינוי. נשארתי בקשר עם הוריי המאמצים עד ליום הזה.

לאחר מכן הגעתי להוסטל "אלברידג ", אחר כך  להוסטל ברחוב ווילי, ואז הגעתי לעולם הלימודים, עבודה, נישואין, אבהות, והסתגלות.

לפעמים אני תוהה כיצד  הייתי מתמודד עם האתגר של שליחת  ילדיי לארץ זרה, או אפילו האתגר שבאימוץ  ילדים עם שפה מוזרה ובגדים מוזרים.

העצב שהוריי לא יכלו להצטרף אלינו והיו חייבים למות יחד עם רוב המשפחות, לא עזב אותי במשך השנים, ופניתי אל הצד הדתי של היהדות יחד עם הצורך והחובה לחיות במדינתנו היהודית.

ילדיי צועקים זה על זה בעברית ולוקחים כמובן מאליו את השייכות למקום מסוים, ויכולים להילחם על זכויותיהם כבני אדם שווים, כאן בארצנו.