שם המתרגמ/ת: גלעד בן יוסף כיתה: יא4 עמודים: 176-179 הדמות:Lili Lampert לילי לאמפרט (רוזנבאום, וינה), לונדון, בריטניה לפני שתקראו את המכתב הזה, שאמי כתבה זמן קצר לפני שנרצחה בטרזיינשטט, אני חושבת שעדיף שתדעו עבור מי הוא נכתב.
שמה של אמי היה יוספה רוזנבאום, ני-לואי. שמי ושם אחותי הם לילי לאמפרט וגרטי פרנקל. אני הגעתי לאנגליה ביוני 1939 ואחותי בינואר 1939. היא הבכורה, ובזמן שהותה שם עד שהגעתי היא מצאה מי שייקח אותי תחת חסותו.
את רוב שנות המלחמה חייתי בהוסטל ביקון בטאנברידג' וולס, ועל אף שכילדים הרבינו להתלונן ולא היינו מאוד שמחים שם, יצרנו הרבה חברויות לחיים, ובמבט לאחור יש לנו זיכרונות שמחים רבים מהילדות שלנו שם.
הגעתי ללונדון ב-1947, ונשלחתי להוסטל אחר שגם שם התמזל מזלי והכרתי חברים נוספים. נישאתי לבעלי, מרטין לאמפרט, ב-1951 ורק בשלב הזה עזבתי את ההוסטל. אני רואה את עצמי כברת- מזל, משום שיש לי שלושה ילדים בוגרים שחיים בנישואים מאושרים, ויש לי שבעה נכדים.
אני מרגישה שאולי תפילותיה של אמי נענו משום שחייתי חיים מאושרים; למעשה, לפני שש- וחצי שנים עברתי שני ניתוחים להשתלת ירך, שהעניקו לי מעין חוזה שכירות חדש על החיים, כך שאני יכולה להודות לא רק לאנגליה על הצלת החיים שלי, אלא גם למנתח ולשירות הבריאות הלאומי.
להלן המכתב, שנכתב במקורו בגרמנית:
בנותיי היקרות,
זה היה לפני כמעט חמש שנים שהתחלתן את המסע שלכן בעולם לבדכן. אני עדיין יכולה לראות אתכן בקרון הרכבת בווינה מפנות את ראשיכן הקטנים אלי, ואת העיניים שלכן המתחננות להישאר עמי. זה היה נראה מאוד קשה שנתתי לכן ללכת. שתיכן הייתן מאוד צעירות ופגיעות וכשפסענו לבד הביתה לבי כמעט נשבר. האמינו לי, פעמים רבות זלגו דמעות על לחיי. למרות זאת, אני שמחה שאתן לא כאן. הזרים שדאגו לכן בוודאות ילכו לגן- עדן. אני מברכת אותם עם כל נשימה. וכמה שאתן אוהבות אותם- זה לא יספיק! נהיה מאוד חשוך סביבי. אלוהים לקח הכל, כבר לא נותר לי דבר. הוא לקח את אביכן, את ארצי, ולא נשארה לי פינה אחת- לא נשאר לי דבר שהערכתי או אהבתי. אנו הולכים ברחובות, מסומנים כמו בקר, הם הותירו לנו כלום מלבד שמותינו. לרוב הם שמו מספר סביב צווארינו, אך כל זה לא השפיע עלי כלל. לו אביכן היה עדיין בחיים הייתי מרגישה בבית, אפילו במקום הזה. אף פעם בחיי לא הייתי כל-כך לבד. התפללתי רבות להיות עם אבא האהוב!
כל-כך הרבה אנשים נדחסו אל תוך חדר אחד, וכשאדם מת ליד מישהו, הוא בקושי שם לב לכך. אנשים צמודים אחד- לשני, כל אחד מרגיש את כאבם של אחרים מלבד את כאבו שלו עצמו ואת הבדידות שלו עצמו.
ילדותיי, האם אתן בריאות ושלמות ומתנהגות כראוי? אני לא חושבת שמישהו מנשק אתכן נשיקת לילה- טוב. לפעמים בלילות אני מדמיינת שאני מרגישה את שתיכן, שאתן שוכבות לצדי, רק תחשבו אם ניפגש שוב לא נבין יותר אחת את השנייה. אתן שכחתן את השפה הגרמנית ואני יודעת רק קצת אנגלית. האין זה מצחיק? הו, אילו זמנים יכולים אלה להיות!, הו, אך האם הזמן הזה הגיע? זה מרגיש לי כמו נצח!
אני כעת נמצאת בבית חולים. דודתכן ארנסט מארחת לי חברה. היא מעניקה לי אהבה כדי שאוכל להחלים וכשהיא באה זו השעה הכי יפה ביום. מחשבותינו נודדות אל שתיכן; אך למרות זאת אני שמחה שאתן לא כאן, אני מעדיפה לסבול על פני שתהיו כאן. כמה שזה קשה, אני סובלת בשמחה בידיעה שכל כך הרבה כיעור נחסך מכן. החיים לקחו לי הכל; רק אלוהים יודע למה איבדתי את כל השמחה שבי. אך בכל זאת הייתי סובלת אלף עינויים אם יכולתי לדעת שזה ישתלם עבור אושריכן.
זה מאוחר עכשיו ואני הולכת לישון; לו רק יכולתי לראות את שתיכן שוב לרגע קטן. אבל, כמו שזה עכשיו, אני יכולה רק לכתוב מכתבים מלאי געגועים שבכל זאת נשארים ולא נשלחים.
נכתב בבית החולים, טרזיינשטט, נובמבר 1943 ומוקדש לשתי בנותי האהובות באהבה עמוקה.
אמכן הזקנה. | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
