שם המתרגמ/ת: איתן גרוניך כיתה: יא4 עמודים:389-390 הדמות: Tosca Kempler טוסקה קמפלר (סוסמן, ברלין) פורסט הילס, ניו יורק, ארצות הברית זכרונות חיים - הרהורים מרים נולדתי בברלין למשפחה יהודית פולנייה, אורתודוקסית מאוד, שהרכבה: אבי ג'ייקוב, אמי סימה, אחי ארון ואנוכי.
המלחמה שיבשה את חיי כולנו. אחי, תלמיד מבריק, שבגיל 17 היה מוכן כבר ללימודים גבוהים, נחסם מקבלה לאוניברסיטה. כשהוריי שלחו אותו לבית ספר לאומנות, נתגלו סימנים רבים לכישרון ששווה לפתחו. אך זה לא נועד להיות. המלחמה קרעה את חיינו, את תקוותינו ואת חלומותינו לגזרים. למרות שניסינו כולנו נואשות לשרוד, הייתי היחידה שהצליחה, באופן חלקית כי הייתי בגיל המתאים; אחי היה בן שבע- עשרה, ואחותי צעירה מדי - בת ארבע. לי היה די מזל על מנת לעבור את תהליך הבחירה לקינדר-טרנספורט. עזבתי את ברלין באוגוסט 1939 ונשלחתי לחוות גרייט אנגהם (Great Engham Farm), שבועיים בלבד לפני פרוץ המלחמה. אומץ לבה של אמי בעת פרידתנו נשאר עמי עד היום. היה זה הקינדר-טרנספורט האחרון שיצא מברלין.
בעת שעלינו לרכבת, הגרמנים איימו שילדים יורדו ממנה אם הוריהם יתקרבו. אמי המרתה את פיהם כדי להיפרד ממני לשלום. אני בוכה עדיין מהפרידה האחרונה הזו. ב-1 בספטמבר פרצה המלחמה באירופה. אבי ואחי נשלחו שניהם למחנה הריכוז אורניינבורג. אמי הצליחה לשחררם בכסף ב-1941, וניתנו להם עשרים וארבע שעות לעזוב את גרמניה. אך אף מדינה לא פתחה בפניהם את שעריה, ולכן הגיעו לפולין, שהתבררה כגורל אף אכזר יותר. ב-1942, בוועידת ונזה בברלין, הוחלט על "הפתרון הסופי", והשמדת היהודים החלה. אבי נשלח לסוקולוב שבפולין, שם נרצח. אחי נשלח למחנה עבודה סטלווה וולה שבפולין. ב-1944 ניסה לברוח ונורה. באותו בזמן אמי ואחותי התחבאו, אך הם נבגדו וגורשו. סוף כל סוף הייתה ברלין "נטולה מיהודים" (יודנריין); היהודים היחידים שנשארו התחבאו במשך שארית המלחמה. ברצוני לציין שלפני שעזבתי את ברלין, הייתי צריכה לשהות במשך ארבעה שבועות במחנה הכנה ברודניץ. שם הוחלט מי יתקבל לקינדר-טרנספורט ומי יידחה. כמחצית מן הילדים נדחו - תהיה הסיבה אשר תהיה. מדיניות הסוכנות היהודית לפלשתינה (palestina amt) הייתה לקבל רק את הטובים ביותר מבין הילדים, ולדחות את השאר. היה להם מספר מוגבל של תעודות ואישורים. עקב המצב הפוליטי באותה תקופה, האינטרסים הערביים וכו', הילדים שנדחו - נחרץ גורלם למוות שלא ביודעין. ב-1 בספטמבר נשלחתי לגוריץ' קאסטל (Gwrych Castle) בוויילס.
לפני שאסכם, ארצה לציין, שכשאמי המרתה את פי הגרמנים בכך שנפרדה ממני לשלום על רציף תחנת הרכבת, הבנתי לפתע, עמוק בתוכי, שזהו הסוף. לעולם לא אראה אותה שוב או את משפחתי. ואכן צדקתי. היכן היה העולם? מה קרה לאנושיותם - לערכים העדינים ולהשקפות הנעלות שלהם?
אנגליה כן נתנה לנו מחסה, כמו גם דנמרק, שוודיה, סין וקולומביה.
לעולם אהיה אסירת תודה לאנגליה, שכן האנגלים הצילו ילדים יהודים רבים, ואני ביניהם. | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
