(הליבראן, גוסלאר) סאות'המפטון, בריטניה.

נולדתי בשבעה-עשר בדצמבר בשנת- 1921 כששמי היה קורט היינץ הליבראן, בעיירה העתיקה גוסלאר בהרי הרץ כפי שהיו מחוז האנובר במרכז גרמניה. כל בני משפחתי היו יהודים על פי דת. על אף, שהם לא היו אורתודוקסים ולא לקחו חלק פעיל באמונה חוץ מן החגים הרגילים. אני לא זוכרת אף הרגשה של שוני מן הילדים האחרים עד שהרדיפה התחילה עם הגיעם של הנאצים. לאבא שלי היתה חיבה מיוחדת להרי הרץ, היכן שבזמנו החופשי הוא אהב לבזבז את הזמן הקצר שהרשה לעצמו. אני לא הבנתי את זה באותו זמן, אבל הוא חייב היה לייסד את המסעות ההם בקיצוניות שכרוחה במאמצים. במשך מלחמת העולם הראשונה אבא שלי חווה הרבה, כמו הרבה יהודים גרמנים מדורו, התנדב בשורות החזית ונפצע בבטנו. הפתע היה כלכך עמוק כך שהשאיר צלקת ויכולתי לשים אגרוף לתוכו. אותה פציעה הטרידה אותו במשך שאר חייו. כמו מאה-אלף היהודים של גרמניה ששירתו את מדינתם, הוא סבר בטיפשות כי הוא ומשפחתו יהיו חסינים מן הקיצוניות של רדיפת הנאצים.

אני נהניתי מן השנים המוקדמות בבית הספר. ההוראה בבית הספר היסודי הייתה מודרנית וכללה לימודים תדירים בחיק הטבע שאהבתי מאוד.  הכל השתנה כשכוחה של המפלגה הנאצית צמח. למרות זאת בתחילה הרגשתי מוגנת במקצת מן הקיצוניות החמורה עקב מעמדו של אבי בעיר ובמיוחד בגלל שירותו בצבא. בעיר של צבא דברים מסוג זה היו עוד חשובים ואבי עדיין מוערך על ידי מכריו והלקוחות שליתר דיוק היו חלק מחיל המצב.

באותה תקופה הייתי ברילגימנסיום, (Realgymnasium) אותו בית ספר מקומי אליו הלכו אבי ואחיו כילדים. רוב המורים  היו בני דורו של אבי ושירתו גם הם בצבא. הם התנהגו באופן ניטרלי כלפי והייתי מודע שכמה מהם ניסו להגן עלי מתקיפות פיזיות ומילוליות שנעשו באופן קנאי על ידי תלמידים אנטישמים. לעומת זאת בין המורים היה המורה להיסטוריה, מי שניצל כל הזדמנות להשפיל אותי ובשלב מאוחר יותר לרדוף אותי נמרצות. הועמדתי לפני כל הכיתה והוא נזף בי . (הייתי חייב לשבת לבדי בכדי לא לזהם את הגזע הארי) לאחר מכן הוא צעק עלי והורה לי לצאת מהחדר. בתור היהודי היחיד בבית ספר הייתי צריך לשאת את כל מידות הארס.

בשנת 1935 אבא שלי גונה על כך שהעליב את יוליוס שטרייכר,  ראש המחלקה המנהלית של גרמניה הנאצית בפרנקפוניה שבבווריה ועורך של העיתון האנטישמי הידוע לשמצה "דר שטירמר".

הוא הורשע בפני בית המשפט המקומי, נגזרו עליו ארבעה חודשי מאסר, וכן גם קנס של אלף מארק. בית המשפט נהג במידת הרחמים בשל שירותו בחזית ופציעתו במלחמה ( הקנס היה שווה ערך לשכר שנתי של עוזר חנות). אי תשלום גרר יום מאסר בגובה עשרה מארק שלא שולמו. כל זה לא שבר את רוחו. בעקבות חומרת המצב בבית הספר אבי החליט כצעד זמני,  להעביר אותי לפנימיה של בית ספר יהודי עם צוות שכולו יהודי, שעדיין הורשה ללמד בקפוט' שליד פוטסדאם.  בית הספר נתן מענה גם לבנים וגם לבנות והשיעורים הועברו בקבוצות קטנות.  למשך כמה חודשים הרגשתי שם חופשי שמח ובאווירה תומכת, שמתאימה ללמידה. באופן מצער, הסתבר במהרה שאבי לא יוכל לשלם יותר את תשלומי הבית ספר. ובסתיו של אותה שנה הוא קישר ביני לבין בית חרושת יהודי לביגוד, שהיה שייך לקשר עסקי של אבא ועדיין פעל במגדבורג. זמן קצר לאחר הגעתי, נלקחתי על ידי שני קצינים לכלא מגדבורג. נכלאתי בתא מעצר משלי ועל כך אני לא זוכר דבר נוסף. לאחר מכן ציוו עלי לצאת. לאחר מספר ימים הבוס המבוגר שלי שוחרר באותו זמן ונתנו לנו להבין שהיינו ברי מזל. הוא היה זקן מאוד ואני עדיין לא בן 17 והייתי צעיר מדי בכדי להישלח למחנה ריכוז. היהודים האחרים שהתקבצו שם באותו זמן לא היו ברי מזל טוב. היום שבו נעצרתי במגדבורג, היה הלילה המפורסם, ליל הבדולח הלילה שבין התשיעי לעשירי בנובמבר 1938 כשהמכונה הנאצית החלה לפעול. עם שחרורי מהכלא איני זוכר ממש את את הדרך שעשיתי ברכבת לגוסלר. כאשר התקרבתי לחנות הבחנתי בהרבה אנשים שהתבוננו במה שנראה כמו ערימת שברים. החנות הייתה ריקה, פגומה וכל החלונות היו חסרי זכוכית.

נעשיתי יותר מפוחד ממה שהייתי לפני כן. איני יודע מה גרם לי לעשות זאת, אבל חשתי את האווירה וצעדתי במהירות לביתו של חבר יהודי. שם מצאתי את אמי ונשים מבוהלות ומבולבלות נוספות וכולנו היינו נסערים ובמצב של ולקח לי קצת זמן להבין מה באמת קרה.

אמי הייתה עם אביה לבד בדירה מעל החנות. כבר כמה שנים שהוא גר איתנו. הוא היה מבוגר ומאוד לא בריא. אבי היה בנסיעת עסקים לברלין. במהלך הלילה האספסוף של פלוגות הסער פרצו לחנויות והחלו לבלגן את הכל ולבזוז את החנות. בעת שאמי שמעה את קולות ההשתוללות וההרס הצליחה לצלצל לברלין ולהזהיר את אבי.  כך שמע אביו בטלפון את פלוגות הסער פורצות לתוך הדירה , דרך הטלפון.

למרות גילו, סבי נדחף מטה במדרגות התלולות ונגרר לכלא. אמי נאלצה לראות את כל אשר היה. אינני מבין כיצד הצליחה לברוח לחברים שלה.

בשלב מאוחר יותר באותו שבוע חזרתי לחנות ולדירה. כל הסחורה כבר לא הייתה כולל חפצינו האישיים ורוב התכשיטים של אימי.

כשאבי חזר לגוסלר הוא נלקח גם למאסר, אבל תוך זמן קצר הוא שוחרר כנראה בעקבות הפציעה במלחמה. גם סבא שוחרר בסופו של דבר, חבול אבל לא שבור.  

בסוף נובמבר גברת צלצלה להורי והציעה לא לבזבז זמן ולהוציא אותי מגרמניה. נאמר לי שהאישה השתייכה לארגון הידידים, שפעלו באנגליה להעביר ילדים יהודים מאוימים.  מאחר והייתי כמעט בן שבע עשרה, התחושה הייתה שאעזוב ללא דיחוי. וכן כמובן שהורי נענו מידית.

הצטרפתי למעבר הילדים שהיה בחמישי לינואר ואני עדיין יכול לחוש את השתיקה הכפויה בקרון של הרכבת עד אשר הגענו להולנד וגרמניה נשארה מאחורינו.

בהגיענו לאנגליה נלקחנו למחנה הנופש הפנוי בדובר-קורט. הוא שימש למגורים זמניים לילדים הפליטים. משם התמזל מזלי ואותי הביאו לאכסניית פליטים שבפיקוח ועדת הפליטים של אוקספורד והורשתי ללכת ללמוד בבית ספר באוקספורד. שם  מעט האנגלית שלמדתי בגרמניה השתפרה לדיבור מקובל.

בגיל שבע עשרה, איש צעיר נתון להיות מושפע וביחד עם אירועים ושינויים שהצטברו, אני ללא ספק הייתי יוצא דופן. קיבלו אותנו בנחמדות ובהתחשבות, למרות התנאים, שהיו רחוקים מלהיות מפוארים, תחושת החופש הייתה מדהימה. הוגבלנו בתזוזה במחנה המעבר וכן העדר אנגלית הפחית את ההזדמנויות ללמידה ויצירת קשר עם אנשים. אבל היינו חופשיים! כל אחד סייע ועשה את כל שביכולתו לתת לנו להרגיש בבית במהירות האפשרית. אני מתקשה לזכור הרגשת דיכאון, אבל הייתה בראשי מחשבה אחת עיקרית: כיצד להוציא את אמי, אבי וסבי מגרמניה. הורי הצליחו לשלוח את האופניים שלי לאוקספורד והייתי עדיין בקשר איתם, למרות שהרגשתי שאני צריך להיזהר מאוד אודות מה שאני כותב. בדיוק כאשר המלחמה פרצה, ביקשתי את רשותו של שומר הפנימייה לנסוע ( באופניים) ללונדון. נסעתי אל תוך הלילה והגעתי למפקדה של ועד שליחי הקהילה הבריטית היהודית, מוקדם בבוקר בכדי לראות עם מי אוכל להתייעץ על הרעיון להביא את משפחתי לאנגליה. במבט לאחור אני מבין כמה תמים היה לצפות שמישהו יגיב לאיש צעיר ועני בדחיפות שדרשתי. המשכתי לדבר עם הרבה אנשים שחשבתי שיכלו לעזור להורי, אבל אז המלחמה הגיעה והזמן אזל. הקשר האחרון שיצרתי איתם היה בעזרת אחת או שתי גלויות של הצלב האדום. ומאז הייתה דממה. לא שמעתי מהם עוד, עד אחרי האיבה באירופה, כאשר בעזרת הצבא אני גיליתי שכל מה שהיה לי נהרג במחנות הריכוז.    

באשר לי, עברתי זמן שמח בבית הספר באוקספורד, היכן שנעשיתי למומחה באנגלית ואיפה שהייתי יותר ויותר מסוגל לתפוס את הרווחים העצומים שהיו לי, רק בגלל היותי באנגליה. לאחר דנקרק צעדנו הוגבלו ורובנו נעצרנו. המעצר שלי הסתיים תוך זמן קצר. התנדבתי להצטרף לצבא הבריטי.  באותו זמן רק "חיל החפרים" היה פתוח בפנינו. בעשרים -ושלושה בנובמבר 1940, התגייסתי בליברפול. אז עדיין לא הייתי בן תשע- עשרה. אחרי חיל החפרים הצטרפתי "לארטילריה המלכותית" באוקטובר 1943, ומוקדם יותר הותר לי לשנות את שמי. אלה מאיתנו שיעדו ללכת לשרות פעיל בחוץ לארץ הומלצו לעשות זאת. מעתה ואילך הפכתי לקנת ריצ'רד קארי.

אחרי אימונים של תותח נגד טנקים הוצבתי מעבר לים וחוויתי שרות פעיל באיטליה.

שוחררתי מהצבא באוקטובר 1947 מחזיק בדרגת סמל מלחמה ישותי.

אחרי שחרורי נעשתי למורה ועד לגמלאות שירתי כראש אגף הגאוגרפיה של בית ספר מקיף סאות'המפטון.

אני נשוי,  עם ילדה מנישואים קודמים ושני נכדים.  

בשנת 1977 הייתה לי הזדמנות  להיפגש ביחד עם מר קרמר, שהיה שכן שלנו בוורמברג סטרס הוא עבר כתוצאה מהפגישה הזאת בכדי להמשיך את משימתו לגלות את גורלן של כמה משפחות יהודיו שחיו בגוסלר לפני המלחמה. לאחרונה הוא פרסם את עבודת המחקר שלו בתיעוד הסבל שלהם. רק ב 1985 למדתי את הפרטים המלאים אודות הגורל של משפחתי.