שם המתרגם: עופר גור

כיתה: יא

עמודים: 56-59

הדמות: Professor Paul Cohn

פרופסור פאול קון

(המבורג) לונדון, בריטניה

גדלתי בהמבורג כילד יחיד. אבי היה רואה חשבון וגם משפחות  הורי חיו בהמבורג במשך דורות. מסיבה זו ההורים שלי לא שקלו הגירה באמת עד שהיה מאוחר מדי.

לאחר ליל הבדולח אבי נשלח למחנה הריכוז זקסנהאוזן, ושוחרר רק לאחר כמה חודשי מאמץ של אמי (על סמך רישום ממלחמת העולם הראשונה). מאז עשינו ניסיונות רציניים להגר, אבל המקום היחיד שהיה מוכן לקחת פליטים היה שנחאי ושם היה תור ארוך. מאוחר יותר בשנת 1938, הולנד הסכימה לקחת ילדים ללא ליווי, אז אמי רשמה אותי. זמן קצר לאחר מכן, לאנגליה הייתה הצעה דומה והורי שינו את הרשמתי, מן הסיבה שאנגליה תהיה בטוחה יותר מהולנד. ועידות פליטים מאנגליה ניסו למצוא משפחות שמוכנות לקחת אחריות על הילדים. משפחת מולר-הארטמנס, קרובי משפחה שהיגרו ללונדון, הצליחו למצוא חוואי שיסכים לקחת אחריות על שני ילדים באמצעות ועדת הפליטים של  דורקינג. הרעיון עבור בנים אלה שהם יתאמנו בחווה שלו ואז ילכו לאחד הדומיניונים היכן שיוכלו למצוא עבודה. בן דודי, פטר, שהגיע לאנגליה בשלב מוקדם יותר בשנת 1939. הועסק על ידי החוואי ואני הייתי מיועד  להצטרף אליו.  

הטרנספורט שלנו עזב ב-21 מאי 1939. הורי עשו את הפרידה קלה בטענה שיבואו בקרוב, אבל הם היו חייבים לדעת שכנראה הם כבר לא יראו אותי יותר. למעשה הם נלקחו למחנה לריגה למחנה ריכוז בשנת 1941. משם הם לא חזרו. נסענו ברכבת להוק של הולנד ואז במעבורת להארויץ'. בשטח הגובל במזח הועברנו לרכבת. הרכבת הביאה אותנו לתחנת ליברפול, שם מכרים וחברים חיכו. ראיתי כאן את גברת מולר-הארטמנס, אותה אני זוכר היטב מהמבורג. היא באה לפגוש אותי ולקחה אותי ברכבת התחתית לתחנת ויקטוריה והעלתה אותי על רכבת לדורקינג שם פגשה אותי גברת מוועדת הפליטים שלקחה אותי למקום המיועד לי, החווה בניו- דיגייט. שם הייתה ההזדמנות הראשונה שלי  לתרגל את האנגלית שלי.  שמחתי לגלות שאחרי שש שנים שלמדתי בבית ספר יכולתי לנהל שיחה ללא הרבה קשיים.

שטח החווה היה אחת עשרה אקר של קרקע רק מחוץ לניו-דיגייט, כאשר אדון פננינג ואשתו טיפלו בכ-5000 תרנגולות. הם מצאו שהעבודה הייתה רבה מכדי להיעשות ללא עזרה וזה היה המקום שבו בן דודי ואני נכנסנו לתמונה.   בעת שהגעתי, פטר היה שם קרוב לארבעה שבועות ודברים לא הסתדרו כל כך טוב. אולי דרישותיו של אדון פינניג היו מוגזמות, יתכן שפטר, שהיה מבוגר ממני בשנה, מצא את החיים הללו מגבילים מדי וכך הוחלט להעביר את פטר לחווה אחרת ברגע שאתמקם. חונכתי במידה רבה כילד עירוני ולא הייתי נלהב  לעבודות כמו הריגה ושחיטת תרנגולות, אבל לראות את החוואי עושה זאת גרם לכך להראות קל כך שתוך  זמן קצר ניסיתי בעצמי. היו גם הרבה עבודות אחרות לעשות: בעיקר להאכיל, להשקות ו"להתלכלך".  הסתגלתי במהירות לעבודות אלו ואז שתקעתי בשגרה מעט משעממת, בעבודה של 70 שעות ויותר בשבוע, כולל חצי  יום חופש בשבוע ואחר צהריים חופשי בימי ראשון אחת בשבועיים.  היו לי את המגורים פלוס כ-12.5 פאונד לשבוע דמי כיס, אבל זה גדל בהדרגה. בחצי היום החופשי  שלי הייתי נוסע באוטובוס לדורקינג ושם הולך לקולנוע. עם 2.5 פני היו לי שש שעות של צפייה ובסרט כל סרט פעמיים בכדי לשפר את האנגלית שלי.  לדוכס של ניוקאסל היתה אחוזה גדולה ליד דורקינג, והוצע  לקבל פליטים בכדי לעזור. לאחר כמה שבועות פטר עזב לעבוד באחת מחוות הדוכס. בעת שהגיע ספטמבר וענני המלחמה התכנסו, כמה לונדונים החלו לחפש דיור בכפר. בחווה שלנו היתה לנו בתקה קטנה פשוטו כמשמעו, חדר אחד ששימש לאחסון ביצים. הבקתה הושכרה לזוג מלונדון. ב-3לספטמבר, בשעה שצ'אמברלין שידר את השידור הבלתי נשכח אדון פיינינג ואני חפרנו מחסה בחצר מאחורי בית החווה. כשהגענו לחור מספיק גדול נכנסנו לתוכו, הוספנועצים וכיסינו את השאר בברזל  ואדמה. למעשה אף פעם לא השתמשנו במחסה, שהיה במהירה מתמלא במים. במובן אחר המלחמה יצרה גיוון בחיי האנשים בחווה. השגנו שתי פרות  וגם מספר הכבשים. למדתי במהירה לחלוב את הפרות וזה יותר מכל דבר אחר נתן לי את ההרגשה שאני בן כפר. הכבשים הצריכו מעט מאד השגחה. היתה להן צואה מפעם לפעם אבל לרוב הן היו עצמאיות וחוץ מבחורף, הן בילו את הלילה בחוץ באחו. משימה יומית חשובה היתה,סגירת כל בית העופות בלילה , אחרי  בדיקה שאף אחד מהעופות איננו מסתובב בחוץ. זה נועד להגנה מפני שועלים.

בפרוץ המלחמה הייתי עדיין בן חמש-עשרה וכשהגעתי לגיל שש-עשרה בינואר 1940 נעשיתי "נתין ידידותי" אבל ביוני, אחרי נפילת צרפת, רבים מן הפליטים נעצרו ואני המתנתי לגורלי במעט חרדה. כשהייתי צריך  לחדש את הנתינות שלי  ברישום בתחנת המשטרה של דורקינג, ניצלתי את ההזדמנות לשאול את הסמל בדלפק מתי אני אמור להיכלא. הוא נשען על השולחן, הסתכל עלי והמשיך לנעוץ בי מבט בכעס. " אתה לא רוצה להיעצר נכון" מעולם לא העליתי את הנושא שנית ולמעשה לא נעצרתי. במהלך הקרב על בריטניה ראינו הרבה מטוסים שחגו מעל ראשנו, שלנו ושל האויב, וקרבות אויר מזדמנים.  בתקופת הפחד מפני הפלישה בשנת 1940, החוואים החלו להרכיב מנעולים  על בתי העופות, " בגלל החיילים".  "למה אתה מצפה לחיילים גרמנים?" שאלתי בחשש מה. "הו לא" הוא צחק, " יש לנו כמה חיילים מבעלות הברית ברחבי הכפר". הסתבר שהם היו קנדים סקוטים, שבאו לאחר מכן לבקר אותנו בחווה, וניגנו בחלילים שלהם בשבילנו. במהלך היום הם לפעמים הגיעו לאימון ירי. הבחנתי בכך שעברתי (קרוב לשורות האש) הם עצרו ואז הבנתי שהם לא היו רק כדורי סרק. המטרה האהובה עליהם הייתה מעל לעמוד הטלפון. הם פעם אחת הורידו אותו , אבל לאחר מכן הם  הועברו.

כאשר המלחמה הסתיימה, מזון להאכלת החיות נעשה יותר ויותר קשה להשגה. לפרות ולכבשים לא הייתה בעיה, אבל נאלצנו לצמצם את מספר בתרנגולות ובסופו של דבר בסוף 1941 החוואי החליט לוותר על החווה שלו. אז כבר יכולתי לקבל אישור עבודה, נשלחתי למרכז הדרכה ממשלתי והוכשרתי להיות חייט. זה היה שינוי מבורך וציפיתי לעבודה שהתאימה יותר עבורי לאחר עבודה בחווה במשך שנתיים וחצי.  בכל זאת, הייתה מעט תחושת עצבות להסתובב בחווה ביום המכירה ולראות את הכל נעלם במכירה הפומבית.