הקדמה מאת ברטה לוורטון העורכת והמוציאה לאור של הספר:



חברים וקוראים יקרים,


ספר זה הינו פרי מאמץ משותף של הילדים שהגיעו לאנגליה לפני חמישים שנה, בין ה-2 לדצמבר 1938 ל-1 בספטמבר 1939 ללא לווי הוריהם על מנת למצוא מקלט מהרדיפה הנאצית. היותנו יהודים הייתה פשענו היחיד, לעתים אף חצי או רבע יהודים.


בעקבות ליל הבדולח, הידוע לשמצה, ב-9 בנובמבר 1938, הלילה שבו בתי תפילה יהודיים בגרמניה ובאוסטריה הוצתו, רכוש יהודי נופץ ויהודים רבים נאסרו ונרצחו, אז החל העולם לעמוד על הזוועה העתידה להתרחש.


בריטניה הציעה אשרות כניסה לעשרת אלפים ילדים, החל מגיל שלושה חודשים עד גיל שבע-עשרה. היה זה צעד רחום שאין שווה לו בשום מקום אחר בעולם. היה זה ניסיון חלקי לפצות על סירובם לפתוח את שערי פלשתינה, פעולה שיכולה הייתה להציל מספר רב של יהודים מאירופה.


הטיפול בילדים אלה דרש עבודה רבה מאד מאנשים רבים ומזרמים שונים. הוקמו ועדות להקמת אכסניות ולמציאת בתים. כסף רב נאסף מאחר ונדרשו חמישים פאונד לילד, על מנת שלא להיות לעול על המדינה, וכמובן היה גם צורך לטפל בילדים עם הגעתם. כמחצית מהילדים שוכנו באכסניות והמחצית השניה בבתים פרטיים, יהודיים ולא יהודיים. ספר זה צר מלהכיל ולהזכיר את כל האנשים והארגונים השונים שלקחו חלק בהצלתנו.


הרשו לי להצהיר שאינני היסטוריונית ולא היה באפשרותי למנות את כל מי שעשו עבודה נפלאה למעננו, אך בחלק מהסיפורים תמצאו אזכור של אלו שעזרו. כל מי שתרמו לנו סיפורים הסכימו לציין שמות ופרטים על מנת לשוות נופך אותנטי לסיפוריהם. רוב הילדים איבדו את הוריהם בשואה והפכו לחלק מההיסטוריה. אם חלק מהסיפורים ייראו לכם כחוזרים על עצמם, עליכם להבין שהחוויות שלנו היו לעתים זהות; לדוגמא' המסע המתואר כל כך הרבה פעמים על ידי רבים מאתנו, היה טראומה עבורנו, כמו גם ההכרה שהפכנו ליתומים בשעה ששאר העולם חגג את נצחונו.


סיפורים אלה הגיעו לחזקתי בדרך הבאה. יום אחד, ביוני 1988, הבנתי שחלפו ארבעים ותשע שנים מאז שהגעתי לארץ זו, וחיפשתי לשווא סימן כלשהו לציון היסטורי לקראת יובל החמישים לבואנו. בנוסף, התבוננתי בנכדיי, שאחד מהם היה בדיוק בגילי בשעה שעזבתי את גרמניה. דבר זה גרם לי לחשוב ולהבין מה הרגישו קרובינו והורינו בשעה שנתנו לנו ללכת. אז התחלתי לארגן מפגש איחוד לציון יובל החמישים ועד מהרה התברר שחזוני לכינוס מקומי היה צר בתפיסתו. השמועות פרסו להן כנפיים ועד מהרה נולד כינוס חובק עולם בן יומיים. ההצלחה המדהימה של איחוד בין חברים לשעבר גררה אחריה כינוסים קטנים שהתקיימו בכל רחבי העולם. שמואל לוינסון ערך עלון מזכרת ובו רשימות שמיות , שמות עבר וכתובות של משתתפים וכאלה שלא הגיעו, על מנת לאפשר לאנשים להתקשר זה עם זה. התרחשו אף כמה ניסים, כאשר קרובים שלא ידעו האחד על קיומו של האחר במשך חמישים שנה, אוחדו מחדש באמצעות הכינוס. אציין שניים מתוכם.


גרייס שטוקן, ששמעה אותי מדברת ב"שעת הנשים" (בשידור רדיו) הבינה שיתכן שהיא אחת מהקינדר. היא הגיעה עם אחותה התאומה ביום ההולדת שלוש, ואומצה על ידי כומר בפסטיסטי. מעולם לא נאמר לה על עברה, אלא רק שהגיעו מבית יתומים בחו"ל. היא בקשה את עזרתי על מנת לאתר את מוצאה המקורי וגילתה את שם אמה המקורי (בחובר) ושהיא הגיעה ממינכן. שידרתי את השם ברדיו בישראל וכתוצאה מכך יש לה כיום כמה בני דודים ודודה באמריקה והיא שבה לשם נעוריה סוזי. היא מצאה את זהותה האמיתית אחרי חמישים שנה וכתבה ספר על סיפור חייה. תחנת השידור הבי.בי.סי הפיקו סרט תעודה אודות סיפור חייה. אחותה התאומה נפטרה לפני כמה שנים.

גוון ריצ'ארדס שמעה גם היא את שידורי. היא הייתה בת שבע ואחותה בת תשע כשהגיעו במשלוח האחרון לפני פרוץ המלחמה מפולין. היא גם הפכה נוצריה ואומצה. היא שלחה אלי העתקים של מכתבי אמה, שילדים צעירים אלה שמרו במשך חמישים שנה. כל משפחתם נספתה בשואה. כעבור כמה שבועות נשאלתי על ידי פרופסור בירושלים באם יוכל לחלק מעט חומר מחקרי במהלך הכינוס. הוא צירף פנייה מאשתו למדור החיפושים שלנו. היא כתבה על היותה ניצולת מחנה ריכוז וזכרה שתי בנות דוד מבוגרות ממנה בשנתיים שהגיעו בקינדרטרנספורט (היא הייתה רק בת שש כשנשלחה למחנה) . שמן היה פריידנרייך. מיד עשיתי את ההקשר מאחר וזה היה השם במכתבים של אמה של גוון. לעולם לא אשכח את המפגש של בנות הדוד בו נכחתי.


יתכן ואלה מביניכם בני המזל המוקפים במשפחות אוהבות, ימצאו קושי להבין מה המשמעות לגדול ללא כל קרוב משפחה בעולם.


קיבלתי גם חומר ארכיוני רב מהקינדר, שהפך לתערוכת תמונות גדולה. הצלמת המייעצת לתערוכה הייתה סטפני קולסנטי. המחקר בוצע על ידי פאול היל. לשניהם אני מודה מקרב לב.

תודותי לג'סי צירלר שאחראי לעבודת האמנות ולתמונות מהתערוכה וגם לעיצוב עטיפת העלון וספר זה.

העבודה על ספר זה הייתה עצומה והתגלתה כגדולה מדי עבורי. ידידי הטוב שמואל לוינסון אסף וערך את עלון המזכרת הנוכחי לכינוס החמישים שלנו והקדיש זמן רב, אנרגיות ומומחיות.

תודה מיוחדת לבעלי, סידני, לעזרתו שלא תסולא בפז / הנדירה ויקרת הערך בארגון האיחוד ובפתרון הקשיים בהם נתקלתי בתהליך הכנת הספר.

אוקטובר 1989                                                 ברטה לוורטון



תרגמה: ד"ר רותי אש