Educational Meterials

שם המתרגם/ת: יעל קסטל

כיתה: י'9

עמודים: 146-147

הדמות:Paula Hill

פאולה היל    

(מויז, בראונשוויג) לונדון, בריטניה

כשהרכבת האיצה באותו בוקר גורלי בינואר 1939, השקפתי מהחלון במבט אחרון על העולם שהשארתי מאחור.


צפיתי בדמותה הנסוגה של אמי האלמנה, האוחזת בידו של אחי הקטן נעלמת מעיני במהירות.

התמונה הזאת, שמטרידה לעיתים כה קרובות את חיי הבוגרים, לא הייתה יוצאת דופן עבורי.

אסירים ביד הגורל, ילדים אחרים ואני נסענו בדממה, כשכל אחד שקוע במחשבותיו. במקום כלשהו בחלק אחר ברכבת הזו, נמצא אחי בן השלוש-עשרה, אבל איפה? ידענו שמעשה התעללות בהחלט היה אפשרי.


הופעתה של החבורה במדים  חסרת הרחמים במסדרונות הרכבת עוררו אימה בלבי.

לשמחתי המסע הסתיים ללא תקלות.


הרוויץ' אפרורית ומשעממת אך שלווה - קצף גלי החורף המתנפצים על שובר הגלים נראו לי כגן עדן.


ללא רעש של צעידות מגפיים, ללא צווחות היסטריות. אחי מצא אותי והתחבקנו. סוף כל סוף מוגנים - כך חשבנו!


בדוברקורט פגשנו סוג חדש של אימה - הסלקציה, שחרצו את גורלנו לאן ועם מי נלך.


עדינה, בלונדינית, כחולת-עיניים וכמעט בת עשר, היה עליי לעמוד בתור עד שאבחר, אני מניחה שהייתי צריכה להיות מוחמאת אבל לא כך היה. זאת מפני שהבית והמארחים שבחרו אותי לא היו יהודים ואני, ילדה יהודיה אורתודוקסית, התרעמתי על כך מאוד. הסיבות שלי היו הגיוניות לחלוטין. האם הנאצים אינם נוצרים? בעיניו של ילד, שלא הורגל במחשבה אינטלקטואלית עמוקה, כל נוצרי היה זהה למשנהו.


הייתי פשוט מפוחדת ולא הייתה לי ברירה אלא להתחבא מאחורי בקתות המחנה, כדי שלא אוכל להימצא בסלקציה מטילת האימה. אולם המזל לא תמיד היה לצידי! אחי, דתי מאוד וחשש לשלום נשמתי היהודיה, הודה לגברות שרצו שאלך עמן, אך התעקש 'אחותי מוכרחה להישאר בסביבת יהודים'. זה לא הניח את דעתה של גברת אלגנטית וחסרת ילדים שהייתה לבושת מעיל פרווה, שהפצירה באחי בעיניים דומעות- 'אארגן לאחותך אוכל כשר'. 'זה לא מספיק,' אמר אחי, 'היא מוכרחה להמשיך בחינוך יהודי.' לא נרתעה הגברת הנאווה והשיבה: 'גם את זה אארגן.' אך ללא הועיל - אחי עמד על שלו.


ה'הם' ששלטו כעת על חיינו, נזפו באחי.
'איך אתה מעז להתנהג כך. יש לך מזל שאתה כאן ואין לנו יותר בתים יהודיים המוכנים לקחת ילדים פליטים. אנחנו נצטרך לשלוח אותך חזרה לגרמניה.' הם איימו. אחי ענה באיפוק: 'אם כך זה מה שעליכם לעשות.'


אבל אז התרחש נס. שתי גברות הופיעו ואמרו כי הגיעו לבחור ילדים למשפחות יהודיות בברמינגהם, והאם נרצה להצטרף. נרצה ועוד איך!  אחי ואני מיהרנו לבקתות שלנו, ארזנו את מיטלטלינו הזעומים ומצאנו את עצמינו פעם נוספת על רכבת.


אחי, שהאומץ שלו לא התערער  הרים פעמיו למשימתו הבאה. הוא הודיע לגברות שהוא מתכנן להציל את אמו ואת אחיו, והאם הן יכולות בבקשה לעזור. הן חייכו לילד יוצא הדופן הזה והבטיחו לבדוק מה יוכלו לעשות בעניין. אולם קודם לכן  היה עלינו להתארגן. אני צורפתי לזוג יהודי בגיל מתקדם, שלא היו מוכנים או ערוכים לקראת כניסתה של ילדה שעברה טראומה לחייהם.


אחי הסתדר טוב בהרבה. הוא הצטרף לאלמנה ושני ילדיה שמסורתם היהודית הייתה דומה לשלנו.


מעט לאחר מכן, אחי החל לשאול כל מי שבסביבה שעשוי היה לרצות בעזרה במשק הבית (הדרך היחידה שבה אמי יכלה לצאת) ולאחר חודשים אחדים משימתו הושלמה בהצלחה.

לאמי הייתה ויזה, אבל מכשולים הוצבו בפניה על ידי ועדת הפליטים שסרבו להבטיח מקום לאחי הקטן.


הנימוק היה שהם כבר שלחו שניים מילדיה לאנגליה, ושיש המשפחות שמהם עדיין לא צורף אפילו ילד אחד.


המלחמה קרבה ואמי התחננה שיטפלו במקרה שלה. לבסוף הועדה נענתה להפצרותיה והיא נפרדה מילדה הקטן ביותר, בתחנה שבה שבעה חודשים קודם לכן היה עליה לעזוב את שני ילדיה הבוגרים.


באוגוסט 1939 צלחה הגעתה לאנגליה והקמנו יחד בית.


אחי הגדול והראוי לציון, שהבגרות נכפתה עליו בטרם עת, עלה לישראל עם משפחתו לפני תשע שנים [מכתיבת הטקסט]. זמן קצר לאחר הגעתו  סבל משבץ מוחי שממנו התאושש באופן חלקי בלבד. אמי זכתה לראות את כל נכדיה מלבד אחד. והמשפחה שנהרסה נבנית כעת מחדש.