שם המתרגם/ת: רון קנטורוביץ' מייקל הלמן (וינה) לונדון, אנגליה תחנת הרכבת ווסטבאנהוף, וינה; לילה בחודש דצמבר של שנת 1938. התקהלות של ילדים, פניהם מועדות לאנגליה, נפרדים איש איש מהוריו. בגיל 15 עמדתי בין הילדים הללו ונפרדתי לשלום מאמי. אבי כבר מת בשנת 1931. הטרנספורט שלנו הגיע תחת חסותו של רבי שונפלד המנוח. שיכנו אותנו בשתי אכסניות נפרדות: הבנות בסטנפורד היל והבנים מעבר לפינה, באמהורסט פארק. לאכסניה שלנו נהג להגיע מורה שהיה מעביר לנו שיעורים באנגלית ומלמד אותנו שירים. לי כבר הייתה שליטה בסיסית בשפה, שרכשתי מספרי לימוד. היו לוקחים אותנו לסיורים ברחבי לונדון ולבקר בקולנוע. אחרי כשלושה שבועות בהוסטל של צפון לונדון כמה מהבנים, ביניהם אני, נשלחו למנצ'סטר והשתכנו בהוסטל של קאסל-פוקס. זו הייתה התחלה של חיים חדשים, בסביבה חדשה ומוזרה. ההסתגלות לחיים האלה הייתה, ללא ספק, קלה בהרבה עבורנו מאשר עבור הפליטים המבוגרים יותר, אך בשום אופן לא נטולת ייסורים. באוגוסט שנת 1939, חטיבת הנוער היהודי הזמינה אותנו להשתתף במחנה הקיץ שלהם ליד העיר לנדודנו שבצפון וויילס. סיפקו לנו מדים רשמיים של החטיבה, בהם ביצענו כמות נכבדת של תמרונים וצעדות; הצצה נדיבה לחיים הצבאיים בעבור אלה מאיתנו שעמדו להצטרף מאוחר יותר לצבא הבריטי. הייתה זו חוויה מהנה למדי והפוגה מבורכת מהעבודה במפעל, אותה ביצעתי מאז המעבר למגורי קבע בחודש מרץ. שבועות אחדים לאחר החזרה ממחנה הנוער, פרצה מלחמת העולם השנייה. עבורנו, הפליטים, תחילת המלחמה הצמידה זהות של "אויבים מבחוץ" ואילצה אותנו לעמוד בפני בית הדין לזרים. מעל לכל, זו הייתה תקופה של חרדה גוברת לגבי גורלם של אלה שהשארנו מאחור. | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
