Educational Meterials

שם המתרגמ/ת: תומר גלילי
עמודים: 137-138
הדמות: Melissa Hacker, Ruth Morley

רות מורלי (מאת מליסה האקר)

(וינה), ניו יורק, ארה"ב

תקציר הסרט:

רגליי רעדו
(55 דקות, 16 מ"מ צבע)

'כשהם הביאו את אבי הביתה מבית הכלא, הקשבתי מן החדר הסמוך כאשר השוטר החשאי צלצל בכדי לשאול אם הוא צריך לקחת את אבי בחזרה. ידעתי שאם הם ייקחו אותו אני לא אראה אותו שוב, והתעלפתי. אני זוכרת איך הרגשתי את רגליי רועדות מפחד. זה היה אז שהורי הבינו שאני לא אשרוד והחליטו לשלוח אותי משם.

סרט זה מגולל את סיפור ילדותה של אימי, רות מורלי. היום היא מעצבת תחפושות מוצלחת, אך בשנות השלושים המאוחרות היא הייתה ילדה יהודיה מתבוללת מן המעמד הבינוני גבוה של וינה. הוריה, כמו רבים אחרים, לא האמינו שמה שקורה בגרמניה יוכל לקרות גם באוסטריה. הם נשארו בווינה עד לאחר הלילה המלא בהתפרעויות וברצח יהודים – ליל הבדולח. לאחר מכן הם העלו את ילדתם, שבקושי ידעה לחצות את הכביש לבדה, על רכבת המעבירה פליטים ילדים ללונדון. היא נפנפה לשלום, מתרגשת מן הרעיון של ההרפתקה החדשה הזאת, רק בכדי להבין שעות לאחר מכן שהיא לגמרי לבדה, נוסעת למדינה זרה. היא גם חשבה שהיא אולי לא תראה את הוריה שוב.

החוויה הזאת משפיעה על רות עד היום, והטראומה שלה עברה גם לדור השני, לאחותי ולי. הצלקות האלו חודרות עמוק לתוך חיינו, כפי שהן עושות בחייהם של כל הילדים שהוריהם שרדו את הזוועות התהומיות האלו. אמריקאים רבים הם הילדים של הורים שעברו אירועים שאנחנו לא יכולים לתפוש. מניצולי שואה ועד לשורדי הזוועות של הקמר רוז' (רצח העם של המפלגה הקומוניסטית בקמבודיה), הורים מתקשים לנהל חיים נורמליים ולגדל ילדים במדינה חדשה.

אך לנו, הילדים יש קשרי דם למבוגרים. אנו דוברים אנגלית והולכים לבתי ספר אמריקניים, נולדנו כאן. אך מתחת לפני השטח יש כאב והתנכרות. סומנו על ידי אירועים שלא אנו חווינו, כשההשלכות שלהם משנות את חיינו. כילדה, שמעתי כשגדלתי חלקי סיפורים על החיים בווינה ועל השינויים הנוראיים שהתרחשו לאחר האנשלוס (סיפוח אוסטריה לגרמניה הנאצית). סיפורים על בנים שנושאים רובים ומכוונים אותם על תלמידי בית ספר יהודים (אימי ביניהם). להיות מוכרחים לנסוע בחלק הקדמי של החשמלית. על ביתו של סבי שנפרץ, סבי נעצר ללא סיבה נראית לעין, ומשוחרר באותה אקראיות.

גדלתי עם אימא שפחדה. פחדה מהמונים, מאנשים במדים, מצעירים. לא דיברנו על זה, אבל כמעט מאז שלמדתי ללכת נשאתי חוש שישי. זוג נוסף של עיניים ואוזניים, תמיד ערות לסיכונים פוטנציאלים לתחושת הביטחון הקלושה של אימי. תמיד הרגשתי שעלי להגן על אימי. ממה – לעולם לא ידעתי בדיוק, אך ידעתי שהעולם הוא מקום מסוכן ושברירי מאוד. משמעות היותה מחוץ לטווח ראייתי יכלה להיות אסון. אבל על כל זה לא דיברנו, זה רק השתמע ממעשינו, עד עכשיו. אנו, ילדיהם של ניצולי השואה, רק מתחילים לספר את סיפורינו.

הסרט הזה, הוא גם גירוש השדים של הירושה הזאת, וגם תוספת חשובה לתרבות הזיכרון. בחינה של הצל שעדין מוטל על ידי אחד האירועים ההיסטוריים החשובים של המאה העשרים. העלייה העכשווית באנטישמיות, המוצגת בבירור באוסטריה, הופכת את הסרט הזה לרלוונטי יותר מתמיד.


למידע נוסף:

https://vimeo.com/58743439

http://www.amazon.com/Knees-Were-Jumping-Remembering-Kindertransport/dp/B0000TSQZW

אתר ביוגרפי אודות רות מורלי עם תמונותיה (באנגלית)