Educational Meterials

שם המתרגמת: יותם ברנדון

כיתה: יב-5

עמודים: 128-130

הדמות: Green Bea J.P.M.A


בי גרין
(סיגל, מינכן)   לונדון, בריטניה

דקה לחצות – הרכבת לפרנקפורט מלחששת את יציאתה המיידית מהתחנה המרכזית של מינכן. התאריך הוא ה- 27 ביוני 1939.

אני בת ארבע-עשרה ואני לובשת חליפה, מעיל גשם, כפפות וחובשת כובע המונח על עורפי. אני מרגישה די בוגרת ומתרגשת. כבר נהייתי ידידה של שתי נערות בתאי, אחת מבוגרת ממני ואחת יתומה קטנה, ילדה יפה. יש צעקות ונפנופי ידיים והרכבת מתחילה לנוע באיטיות קדימה. אני רואה את אמי עומדת מאחורי אבי כדי שלא אראה אותה בוכה. אני רואה את המחווה  ופתאום אני מרגישה חלולה בבטני. אבל אני לא יכולה לבכות או שאני לא מסכימה לבכות, אני לא זוכרת. דודי מצלם תמונה ואנחנו יוצאים לדרך. שלום מינכן. שלום הורים. שלום לאותו תמהיל של הבית היהודי החם ולמאורעות מאז 1933, כשאבי הוכה על ידי בריונים נאציים והולך ברחבי מינכן עם כרזה סביב צוארו; כשגרנו בבית קטן בואלכנזי והייתה מודעה בכניסה שהודיעה  Juden sind hier unerwünscht""(יהודים אינם רצויים כאן).

אנחנו מבלים את שארית הלילה בהיכל גדול בפרנקפורט איפה שילדים נוספים מצטרפים אלינו ואז אנחנו יוצאים להוק ואן הולנד. אנחנו מגיעים לגבול הולנד ולפני שאנחנו עוזבים את גרמניה אנחנו חייבים להראות את הדרכונים שלנו העטורים באות "J" ("י" – עבור יהודי) החתום באדום בעמוד הראשון. כמו כן קיבלתי שם נוסף, כעת קוראים לי "מריה בייטא שרה סיגל". אני די מחבבת אותו. אני חושבת שזה נחמד שגם לכל שאר הילדות קוראים "שרה". שומרי הגבול מסתכלים בדרכונינו. אני קצת לחוצה מכיוון שאמי החביאה כמה שטרות של 10 מארק נוספים עטופים באחד מכריכי. הכל בסדר. שומר הגבול לא מעוניין בכריכי. נשיפות ולחשושים נוספים של המנוע ואנחנו בהולנד.

שעת הלילה כאשר אנו עולים לספינה. אנחנו ישנים במיטות קומתיים ומגיעים להרוויץ' בעת הזריחה. ילדה קטנה בוכה וממשיכה לחזור וליבב "מוטי, מוטי" (אמא, אמא). אני מניחה את זרועי סביבה ואומרת לה שהיא תראה אותה בקרוב. אנחנו מועברים להיכל גדול ואפל בו אנחנו יושבים על ספסלי עץ. כבר הופרדתי מידידי ממינכן. אני לא מתגעגעת הביתה. אני לא עצובה. אני מרגישה שאני בריק אפור. 'ש' זה בסוף האלפבת. נדמה כי כבר קראו לרוב הילדים. ואז אני שומעת את שמי. אני נאספת על ידי גברת בחליפה בצבע לילך. יש לה קול מאוד רך והיא שואלת אותי מה שלומי ואך אני מרגישה. אני לא כל כך מבינה. אנחנו מוצאות את  מזוודותיי ומוסעות במכונית מאוד גדולה עם נהג לדירה מאוד גדולה בפורטלנד פלייס. מחכים לי חדר ומיטה נחמדה. העלמה וויליאמס מכינה את המיטה ואני הולכת לישון.

העלמה וויליאמס היא הבת של האפוטרופוס שלי, גברת וויליאמס מהיכל ברסטד, ליד סבנאוקס שבקנט. אנחנו נוסעות באותה מכונית גדולה ביום שלמחרת. גברת וויליאמס מנשקת אותי נשיקה קטנה על הלחי. היא קטנה אבל נחושה. מרגוט נכנסת לחדר האורחים. היא חיכתה למישהי שהיא תוכל לדבר איתה גרמנית. ואז אני פוגשת את גברת קרי- סמית',  ידידתה של גברת סמית'. היא לא מצליחה להבין את מערכת היחסים ביני לבין מרגוט. היא קצת מעוצבנת. מרגוט ואני חולקות חדר שינה ומקבלות את חדר הביליארד כסלון. הבית גדול ויש בו הרבה משרתים ומשרתות. אני אוהבת את הבית.

אני אמורה להתרגל לשינוי במשך יום או יומיים אבל אני רוצה ללכת לבית הספר. לא הייתי בבית הספר מאז ליל הבדולח. אז מרשים לי ללכת לבית הספר ביום למחרת. אני לובשת את הסרפן שלי ונועצים בי מבטים. המנהלת עוצרת בשמי – בייטא. היה לי שם נוסף? אני מציעה את השניים האחרים אבל היא מחליטה על "ביי – אר – טר".

מרגוט הייתה עם גברת וויליאמס במשך שבועיים. מספר ימים לאחר שהגעתי, אני שואלת אותה כמה זמן לקח לה להתגבר על הגעגועים הביתה. היא אומרת שהיא עוד לא הצליחה. לבי צונח.

האם באמת ייתכן שזה היה לפני חמישים שנה? ביתי כאן. אני אפילו מרגישה כאנגליה כשאני מחוץ לאנגליה. ביקרתי במינכן ואני יכולה לומר בכנות שאני לא מרגישה גרמניה. אך בכל זאת... יש שאריות של געגועים ואני לא יודעת למה.