Educational Meterials

שם המתרגם/ת: רוני ענתבי
כיתה: י4
עמודים: 115 - 116
הדמות: Herbert Gale

הרברט גייל

(גרושלר,יוור), לונדון, אנגליה

באתי מעיירה קטנה ושקטה בפריסלנד אשר בצפון גרמניה ושמה יוור, שליד אולדנבורג.

בדצמבר 1938, הרב של אולדנבורג סיפר להוריי על האפשרות להעביר ילדים לאנגליה בעוד תשעה ימים ושיש בהמבורג תחנת איסוף.  הייתי אז בן חמש עשרה, ואחי היה בן שתיים עשרה. הורינו החליטו שעלינו לעזוב. נפרדנו בעצב, הבטחנו לכתוב אחד לשני לעתים קרובות, בלי לדעת מה צופן העתיד. הייתי מבולבל מאוד ולא יכולתי להבין כראוי מה שהתרחש.

בבוקר למחרת, אחרי הפלגה קשה, עגנו בהארוויץ' ומשם נלקחנו למחנה הקיץ של דוברקורט. נשארנו בדוברקורט כשבוע והוזמנו לארוחת ערב אצל משפחות מקומיות. לאחר כמה ימים התבקשנו לבחור עם נעדיף ללכת לאכסניה בבלפסט, בלידס, או בלונדון. בחרתי בלידס. אני זוכר שאף על פי שאחי הצעיר היה איתי הרגשתי בדידות ונתקפתי געגועים, אבל לכל אחד היו צרות משלו. ילד אחד תמיד הרטיב במיטה והיו הרבה ויכוחים וריבים.

במהלך הזמן השתתפנו בשיעורים, ודאגו לנו לשיעורי יהדות. לפעמים הוזמנו לבתיהם של חברי המועצה היהודית והלכנו למועדונים יהודיים. קיבלנו מעט דמי כיס כל שבוע. לאחר שישה חודשים, הילדים שהיו מבוגרים מספיק נשלחו לעבוד. אני נשלחתי לחברה ליצור ריפוד, שם הייתי צריך לתפור צד אחד של כרית כדי שאפשר יהיה למלא אותה ולתפור אותה בחליפת שלושה חלקים. קיבלתי שכר הגון וארוחת צהריים ארוזה. אחרי תקופה עשיתי הסבה מקצועית לעוזרו של ספר ומעצב שיער.

אחי עמד לחגוג את בר המצווה שלו. טקס קטן התקיים עבורו באכסניה. בן הדוד שלי זוכר שהלך לשם, וסיפר לי כמה פאתטי היה הכל, עם חליפה קטנה מדי לגודלו! אבל הם כולם עשו כמיטב יכולתם!

שמעתי מהורי רק פעמיים וקיבלתי חבילה ובה חליפה, ואז פסקו להגיע החדשות.

ביקשתי מאחד מהלקוחות היהודיים שלנו, שבבעלותו היה מפעל גדול, לתת לי עבודה בתיקון מכונות תפירה ישנות והוא הסכים! לימדו אותי את המקצוע. אחדים מחברי לעבודה היו אדיבים מאוד, אבל כמה היו אנטישמיים. אחד התחביבים שלהם היה למלא את כיסיי בגריז (שמן מכונות), ולהשחיל בורג דרך לולאת המעיל שלי, והבריגו אום על הקצה חזק כל כך שהבורג נפגם, ולא נותר לי אלא להחזיק את הבורג במלקחיים ולנסר אותו.

בעל הבית שלי היה מעצב פנים, ואני עזרתי לו בסופי שבוע כדי להרוויח עוד קצת כסף. עשיתי עוד הסבה מקצועית למכונאי מכונות תפירה ועבדתי במפעל גדול לבגדי גברים. עבדתי עם אנשים נחמדים וממש למדתי את המקצוע. בסופו של דבר הייתי אחראי על תיקון כל המכונות, אבל הייתי חסר מנוחה וחיפשתי הרפתקאות, בהתאם לגילי. שמעתי שהבריגדה היהודית הייתה בתהליכי הקמה, והתנדבתי. חברי לעבודה והבוס שלי הצטערו שעזבתי, אבל הרגשתי שהייתי חייב. מכרתי את כל בגדי ונסעתי ללונדון לאסוף את המדים שלי. אחר כך הצטרפתי לצבא הבריטי ושירתי כמתורגמן. חשבתי שאוכל איך שהוא לחזור לגרמניה ולחפש את ההורים שלי. כך עשיתי, וגיליתי שהם מתו במחנה הריכוז אושוויץ.

מאז כבר חזרנו ליוור, והתארחנו אצל מורה צעיר ומקסים להיסטוריה, שכתב ספר על ההיסטוריה של יהודי יוור יחד עם חלק מהסטודנטים שלו שהיו נחושים לכפר. איפה שעמד בית אבי עומד עכשיו בניין דירות. התייחסו אלינו בטוב לב, אדיבות, וכבוד מהרגע שהגענו, אבל בכל זאת לא הרגשנו בנוח כשנזכרנו בעוינות ששררה פעם. הרגשתי זר בעיירה בה נולדתי; חשתי באשמתם של התושבים הוותיקים כשהשתתקו באמצע שיחה. אבל לא יכולנו להתעלם מהתלהבותם ונכונותם של הסטודנטים הצעירים לספק אותנו, או מהתלהבותם להבין למה נדמה היה שחסר פרק בתולדות ארצם כשתשאלו את הוריהם. בחיפושם אחר האמת החלו לחשוף את עוולות אבותיהם, והערכנו אותם על נחישותם לפעול עבור עתיד טוב יותר.