שם המתרגם/ת:יעל קסטל

כיתה:י'9

עמודים:62

הדמות: Clare David  

דויד קלייר

(דרזדן, גרמניה) סוות'פורט, אנגליה

חייתי בדרזדן, והייתי חלק ממשפחה גדולה ומאושרת. אבא, אימא, שלוש אחיות ואח. ב-1935 נפתח בית ספר יהודי בגלל האנטישמיות בבתי הספר הגרמנים. לנו הילדים היו פעילויות חברתיות משלנו, והתרועענו רק בחברת יהודים, והיינו די שמחים ונינוחים על אף האנטישמיות עד המאורע ביום ההוא, שגרם לעולמינו להתמוטט בבת אחת.  בית הספר שלנו נסגר, ולעולם לא נפתח עוד.
בלילה ההוא כל החלונות בחנויות היהודים נופצו ורבים מחברינו נעלמו, ולאחר מכן הוגלו או נעצרו.
ערבים אחדים לאחר מכן, בזמן שאבי לא היה בבית, נשמע צלצול בדלת.
אמי נגשה לדלת ושם עמדו להם שני גברים גבוהים במדים נאצים. עמדתי צמודה לאמי מאחוריה  והייתי די מפוחד, אך היא, שלמרות שהייתה קטנת קומה, שמרה על קור רוח והזמינה אותם פנימה. הם אמרו שקיבלו הוראות לחפש נשק, ונכנסו הישר אל תוך הבית. למרבה המזל הם לא שברו כלום ועזבו מבלי לגרום כל נזק. אני נוטה לחשוב שהיה זה האומץ של אמי שגרם להם להתנהג יפה והערצתי אותה על כך מאוד באותו הערב.
נבחרתי כאחד הילדים שישלחו לקינדרטרנספורט לאנגליה. שני חברי לספסל הלימודים הלכו גם הם.
הכל אורגן כל כך מהר. בקושי הבנו מה קרה ולפתע פתאום היה זה הלילה האחרון שלי בבית. כמה עצובים ודאי היו הוריי, שידעו שאולי לעולם לא יראו שוב את ילדם.
לאחר שהגעתי לאנגליה, שהיתי מספר שבועות במחנה הקליטה בדוברקורט. הייתי עצוב כשנפרדתי משני חברי מבית הספר. הם נשלחו דרומה ואני הלכתי עם שתי נשים מבוגרות מוולסיי ליד ליברפול.
הן היו מאוד טובות אליי. התחלתי ללכת לבית הספר וללמוד אנגלית. התרגלתי לדרך החיים החדשה שלי, אבל התגעגעתי מאד הביתה ולמשפחתי, וחיכיתי בדאגה עמוקה לחדשות מהם. אנחנו התכתבנו בעקביות עד שהמלחמה התחילה. לאחר מכן לא שמעתי מהם יותר.