שם המתרגמ/ת: עוז בן משה

כיתה: יב 5

עמודים: 30-32

הדמות:Gideon Behrendt

גדעון  בהרנדט

ברלין) נתניה, ישראל)

עוד בוקר עגמומי בנובמבר בברלין. הערפל והטפטוף הקר חדרן לעורי עד שהגעתי לבית הספר שלי ברייק סטרסטה. בית ספר ובית הכנסת יצרו מבנה אחד וגינת בית הספר הייתה בין שני הבניינים. יכולתי להריח עץ וריהוט שרופים. הייתה שריפה במהלך הלילה אבל לא יכולתי לזהות שום סימן של צוות כיבוי האש שם .שוטר עמד ליד פתח בית הכנסת. הוא נראה משועמם. נכנסנו לבית הספר כרגיל אבל דיברנו זה אל זה בלחש. לא הבנו שאנחנו צופים ביצירת היסטוריה בבוקר שלאחר ליל הבדולח.

במבט לאחור זה נראה כאילו חלמתי את התקופה הזאת. השלמתי עם  העובדה שאני שונה מחברי לכיתה. נאלצתי לרוץ ולברוח מהמון הילדים אשר נהנו לארוב לי בדרכי הביתה כמו קבוצת כלבים על ארנב. הפסקתי לספור את  מספר המכנסיים והחולצות ההרוסות, הפנסים בעיניים, החבלות הפצעים, בברכיים במרפקים, הדמעות והנזיפות של אבי "נער יהודי לא רב ברחובות, פשוט תברח", הוא אמר. עם הזמן נהייתי אצן טוב.

ב-1936 הייתי בן אחת- עשרה- אפילו הצלחתי להפוך למתאגרף ומתאבק די טוב . בשנה הזאת הייתי צריך לעבור מבית הספר הגרמני לבית הספר היהודי ברייק סטראסה.

על היהודים נאסר להיפגש עם ארים. אני עדיין רואה את השלטים בחלונות הראווה של החנויות שאומרים "יהודי לא רצוי'" , הכיתובים על הקיר, "יהודים החוצה", "אסור ליהודים", ציורים בכל מקום, הספסלים הצהובים בגנים הציבוריים מסומנים "לא ליהודים".

ב13 ליוני 1938 בדיוק ב-5:50 בבוקר, היה כבר אור, מישהו דפק על הדלת שלנו. פתחתי אותה. שני אנשים עמדו בפתח הדלת וביקשו די בנימוס את אבי.

"רק כמה שאלות רגילות שצריך לענות עליהן בתחנת המשטרה, הוא יחזור הביתה תוך מספר דקות", הם אמרו.

השניים היו מהגסטאפו. הלכתי לבית הספר ואפילו לא שמתי לב ששלושה מתלמידי הכיתה שלי לא הגיעו לכיתה באותו בוקר. רק בבוקר למחרת שמעתי כי האבות שלהם גם זכו לביקור של הגסטאפו. ארבעה שבועות עברו בלי מילה או סימן מאבי עד היום בו כרטיס דואר הגיע מבוכנוולד שכתוב בו "אני בסדר, בבקשה שלחו לי כסף". מאחר ואמי נפטרה לפני כמה שנים, הפכתי רשמית ליתום וכך הגעתי לבית יתומים יהודי.

ב-1בדצמבר 1938 כמה מהיתומים היהודים מברלין נשלחו לאנגליה עם הקינדר-טראנספורט. לא היו סצנות קורעות לב בגלל שאף אחד מאיתנו לא השאיר הרבה מאחור. אלה אשר נשארו מאחור קינאו בנו. אחי הינץ אמר לי להתראות כאשר עזבתי את התחנה והתעוררתי מסיוט הילדות שלי.חלקנו מצאו  בית אצל משפחות אנגליות. אחרים, אני ביניהם, עזבו את דוברקורט לאכסניות בחלקים אחרים של בריטניה. כחמישים מאיתנו עברו ללידס, שהפכה לעיר הבית שלנו, לאכסניה בסמטת סטיינבק  שהפכה פשוט ל "בית".

היינו ברי מזל והייתה לנו את ועדת הפליטים המקומית שעזרה לנו וטיפלה בצרכים היומיומיים שלנו. חברים בוועדה, בעיקר מתעשיית הביגוד, תרמו לנו בגדים. יום אחד מצאנו עצמנו לובשים את אותו סוג וצבע של חליפות, אותם כובעים , עניבות וכדומה. בטח נראינו מאוד חשודים בלבוש אכסניית הפליטים שלנו.

מר בנטלי הטוב והזקן ועוד שני מורים צעירים לימדו אותנו אנגלית. האיש הזקן ניסה את הטוב ביותר שלו בשביל להפוך אותנו לג'נטלמנים אנגלים בין לילה. למדנו נימוסים, מנהגים, שירה בציבור והיסטוריה.

מר מודל, שהיה בעצמו  פליט מהמבורג, היה המחנך שלנו למרות שהוא היה יותר כמו אב, חבר, מלמד ומנצח באחד. כולנו אהבנו אותו מעומק ליבנו. הוא גרם לנו לשכוח את הפצעים והצלקות מ"שם" ואפשר לנו להתאקלם לסוג של חיים נורמליים.

אני חייב להזכיר את החברים הקרובים שלי אשר היו לי כמו אחים כשלא הייתה לי משפחה. היינו ארבעה שחיינו בחדר בקוטג' קטן:  דוויד גולדברג, סימון איסמאן, וולטר כהן ואני.

למדנו ועבדנו יחד, וגם יצאנו יחד. שם היו הריקודים הראשונים שלנו במועדון ג'ודין והמפגשים הראשונים שלנו עם המין היפה, וכמובן השיתוף בחויות התמימות שלנו.  תמיד אזכור את השעות השמחות שהעברנו במסיבות נעורים בלילות ימי ראשון אליהם הוזמנו ארבעתנו. כמו המוסקטרים, אחד לא היה הולך בלי האחרים. בדייט הראשון שלי, יצאתי עם נערה יפיפייה לקולנוע לראות את "גונגה דין", אבל היה לי רק שילינג אחד אז קניתי את שני כיסאות מהשורה הראשונה, הכי זולים ואמרתי לנערה שהייתי קצר ראייה.

תוך זמן קצר המלחמה החלה. העדיפויות השתנו ובמקום ללמוד איך להיות ג'נטלמנים הלכנו לעבוד במפעלים. מודל, דמות האב שלנו, נלקח מאתנו והוחלף על ידי מר מאייר ואז, לאחר כמה זמן, על ידי מר ס' ואישתו שהפכו את האכסנייה שפעם הייתה כל כך שמחה, למשהו דומה לזה של  בית היתומים אשר תואר על ידי דיקנס באוליבר טוויסט.

ב-1940 או 1941 כולנו היינו בני חמש-עש ושש-עשרה שנים והתחלנו לצאת לעולם הגדול. כל אחד הלך לדרכו. כאשר המלחמה הסתיימה היה לנו שוב דבר משותף,  בנייה של בתים, המשפחות החמות והאוהבות אשר תמיד רצינו ותמיד לא היה לנו.

ארבעת המוסקטרים הלכו בדרכים שונות. דויד גולדברג התמקם באדינבורו  וביחד עם אישתו היפיפיה ראי , גידל משפחה לתפארת . סימון איסמן הפך את ניו יורק לביתו  ועבד קשה כדי לבסס את עצמו.. הוא יספר לשני ילדיו ולנכדיו על הסיוט האישי שלו והילדות היפה שלו בלידס. ומה יצא ממך וולטר כהן?  לא שמעתי ממך כמעט כבר חמישים שנה. אבל לא שכחנו אותך ומאחלים לך את הטוב ביותר. אני? אחרי השירות שלי בצבא, החלטתי שלאחר שהמלחמה תסתיים אני לא אהיה פליט עוד ומה שאני צריך היא ארץ מולדת. אז מצאתי לעצמי ארץ מולדת, ישראל.