Educational Meterials

שם המתרגמ/ת: נדב אילתה

כיתה: י5

עמודים: 87-89

הדמות: MIRIAM ERIS


מרים אריס

(קלר, לייפציג) צפת, ישראל


האירועים שהתרחשו בבוקר ה-28 באוקטובר 1938 שינו את חיי - ואת חיי משפחתי - לעד.

הלילה שלפני, דוד מברלין התקשר לביתנו בלייפציג להזהיר את אבי ממה שהגרמנים קראו 'פעולה' -זאת אומרת לפשוט, לאסור ויותר אפילו גרוע מזה. אבי לא האמין שכזו 'פעולה' תתממש.

אבל, בבוקר שלמחרת, כששמע שני גברים בדלת הקדמית של הדירה שלנו שביקשו לראותו, הוא זינק אל מחוץ לחלון, נכנס למכונית שלו ונסע סביב העיר עד הערב, בזמן שלא היה מודע למה שקרה בהיעדרותו. כשחזר, הזדעזע לגלות שאשתו נעצרה, יחד עם שלושת ילדיו. אני הייתי אז בת ארבע-עשרה,אחותי בת שתיים-עשרה ואחי בן שמונה.

ארבעתנו נלקחנו למעצר וגורשנו ל'שטח הפקר' בין גרמניה לפולין. הגרמנים החליטו לגרש אנשים ממוצא פולני, (הורי באו לגרמניה בצעירותם ושם התחתנו; אחותי, אחי ואני נולדנו בגרמניה). אבל פולין לא רצתה אותנו. נשארנו ללילה ביער ובשדות. חילי SS, חמושים ברובים, הזהירו אותנו שירו בנו אם ננסה להיכנס שוב לגרמניה.

לבסוף, הפולנים וויתרו ואנחנו הורשנו להיכנס לכפר של סבז'ין. היינו מותשים, מפוחדים ורעבים. מהעיר הסמוכה קטוביץ, יהודים באו עם אוכל חם. בזמן קצר, כל מיני וועדות נוסדו. אמרו לנו שאנחנו היינו חופשיים ללכת לחלקים אחרים במדינה.

אמי החליטה שנלך לקרקוב, שהייתה עיר גדולה. שם, ניתן לה חדר לעצמה ולאחותי הקטנה ולאחי. אני התגוררתי עם משפחה של רופא פולני יהודי. באותו הזמן, 'הפעולה' כבר פסקה, אבי חזר לדירה הישנה שלנו, והורי הצליחו לתקשר בטלפון. הם החליטו לנסות להבריח אותי חזרה לגרמניה שאני אוכל לעזוב לארצות הברית עם ויזת סטודנט, שהיה תקף רק מארץ מולדתי - גרמניה.

אבי נסע לבוטן שעל הגבול הגרמני ויצר קשר עם מבריח שייקח אותי חזרה לגרמניה. אמי הביאה אותי לקטוביץ' ושם פגשנו את המבריח. זה היה ב- 3 לינואר 1939 - יום-הולדת החמש-עשרה שלי. לאמי היו חששות רבות לגבי ההרפתקה הזאת. היא הייתה בת שלושים ותשע- וזה היה היום האחרון שראיתי אותה, את אחותי ואת אחי. לאחר מסע נוראי המבריח הביא אותי לדירה שם אבי חיכה לי. הוא התקשר מיד לאמי שהייתה בקטוביץ' ואמר לה, בטונים זהירים, שה-'משימה' הצליחה. אבי ואני לקחנו את הרכבת ללייפציג על מנת לארגן את ההכנות האחרונות לקראת יציאתי לדרך. קיוויתי שיוכל לנסוע לארצות הברית.

כמה חודשים לאחר מכן, במאי, אני הייתי בברלין לסוף שבוע כששני פקידים גרמנים הגיעו לדירה שלנו בלייפציג לבדוק את הרשימה של הדברים שאקח איתי לארצות הברית. הם לא היו שמחים עם הרשימה, כשהוכנה, וביקשו מאבי לבוא לראות פקיד בכיר יותר. הבכיר הספציפי לא היה פנוי ואבי נאסר יחד עם מספר שיכורים ונשאר שם ללילה. ביום שני, חזרתי לדירה בלייפציג וגיליתי שהדירה נסגרה באופן רשמי.

אבי הושאר בכלא ל'חקירה' בזמן שהוכן תיק משפטי. ידענו על אנשים שנשארו במעצר למשך שנים. אבי היה נחוש למצוא עורך דין, אבל לא (בגלל ההפליה הגזעית) יהודי. מצאנו עורך דין גרמני שהיה מוכן לקחת את התיק - אם הקונסוליה הפולנית הייתה מוכנה לכתוב לו מכתב המבקש להציג את אבי כפולני ולא כיהודי. אולם, הקונסולה הפולנית סירבה להנפיק כזה מסמך.

אני הוכרחתי להתמודד עם יצירת הקשר עם המשטרה והרשויות המשפטיות. הם ניסו נואשות למצוא פגם בעסק של אבי, מטבע זר (אסור בהחלט) או כל פרט שיעזור בבניית תיק נגד אבי. בביקורים שלהם בדירה שלנו, הם לקחו כל מה שמצא חן בעיניהם. מכונת דפוס וסט כוסות תה כסופות, שנקנו כמתנות (אנחנו קיווינו) לקרובי משפחה בקליפורניה, נגנבו על ידם.

אני ביקרתי את אבי כל יום שלישי, הבאתי לו בגדים נקיים ועיתון, ותכננו תכניות. הקו מהולנד לאמריקה, שאני הייתי אמורה להפליג בו, כבר עזב. אבי הורה לי ללכת למשרדי הקהילה היהודית כדי שיכללו את שמי לטרנספורט של ילדים לאנגליה. בזמן הזה, פקודה רשמית הוצאה, שגזרה שכל היהודים חייבים לעזוב את לייפציג עד ה 4 ליולי 1939. זמן קצר לאחר מכן, אמרו לי שאני הוזמנתי לטרנספורט  שעוזבת לפני התאריך. התייעצתי עם אבי, שאמר לי שאני חייבת ללכת - גם אם זה ישאיר אותו ללא קשר מחוץ לכלא. ההחלטה הקורעת הזאת הייתה מיותרת מכיוון שבית המשפט הודיע לי שאסור לי לעזוב: נדרשתי להיות במשפט של אבי שנקבע ל-26 באוגוסט.

אבי היה משוכנע שאם רק יוכל לקבל משפט, הוא ישוחרר. במובן הזה, הוא צדק. כשגזר הדין הוכרז, הזמן שהיה במעצר ועוד קנס כספי, כיסה על הפשע שאבי שכביכול עשה.

אבי שלח אותי לברלין כדי להשיג וויזת מעבר לכל מדינה בעולם בעזרת הוויזה האמריקאית שלי. כשהגעתי, דודתי אמרה לי שהיא שמעה שיוצא טרנפורט של  ילדים באותו הלילה לאנגליה. לאחר קשיים, הצלחנו לדבר עם אבי בעזרת טלפון והוא נתן לי רשות לעזוב עם הטרנספורט.

היה לו קושי רב להגיע לברלין, אבל הגיע שלושים דקות לפני עזיבתנו, והביא לי מזוודה מלאה בבגדים. הוא עשה את המיטב שלוו ברגעים אלו לתת לי הדרכה להתנהגות בסביבת אנשים זרים במדינה זרה. אמרנו שלום. אני לעולם לא ראיתי את אבי שוב.

טרנספורט הילדים נסע בלילה לקולון. עברנו את הגבול בקליב ונסענו באוטובוס לרוחב הולנד להוק  של הולנד. הגענו להרוויץ', באנגליה, ביום שישי בבוקר, 1 בספטמבר 1939.

הדבר הראשון שנודע לנו זה שגרמניה פלשה לפולין.