שם המתרגם/ת: אביגיל גרינברג

כיתה: יא9

עמודים 85-86

הדמות: Philip Engelberg

פיליפ אנגלברג  

(קמניץ) לונדון, בריטניה

לפני חמישים שנה בערך, ילד מפוחד וקטן עזב את קמניץ, גרמניה. השואה עמדה להתחיל, רק שלא אני וגם לא עמיתיי היהודים ידענו מה מצפה לנו. בעומדי כאן היום על הרציף הקר והרעוע במזרח ברלין עם בתי ג'קי, מחכה לרכבת שתיקח אותי בחזרה לקמניץ, אני מסתכל על אנשים ומקשיב לשיחותיהם ולתלונותיהם על הקור. ב-1938 גם אני עמדתי עם אלפים רבים בקור העז בתחנת הרכבת בברלין, כדי להילקח במשאיות סחורה - היעד - מחנות הריכוז. כמובן, המחשבות שלי החלו לנדוד בחזרה, הייתי מאוד נרגש  וחשתי תרעומת רגשית.

מצאנו את עצמנו פה, ב-20 בנובמבר בשנת 1988, פשוט מסתכלים מבעד לחלון כשנסענו משויינווייד לקמניץ שעכשיו ידועה כעיר קארל מרקס.

זוג מאוד מעניין הצטרף לתא שלנו והתחלנו לדבר איתם. הגבר דיבר אנגלית טובה מאוד והתוודענו טוב מאוד לחיים שלהם במזרח גרמניה ועל השאיפות שלהם. כמו אנשים בכל העולם כל מה שהם רצו היה לעבוד ולהיות מאושרים. אם לשפוט לפי השעתיים שבהם שוחחנו, לא הבחנתי בשוני ביניהם לבין בני הנעורים בארצות אחרות. למעשה, קבעתי להיפגש איתם שוב בהמשך הערב כדי שאוכל לשוחח איתם לגבי הזוועות  ששררו בעבר ולהעריך את תגובותיהם. כמובן שהם ידעו על השואה והם הרגישו שתקופת הזמן הזו היוותה כתם שחור בעבור ההיסטוריה של  העם הגרמני.

בבוקר למחרת, ה-21 בנובמבר, יצאנו לדרך. התרגשנו לראות כרזות עצומות בגודלן מחוץ למוזיאון שבו הוצגה ההיסטוריה של היהודים בקמניץ משנת 1750 ועד היום שכלל את תקופת השואה. הן הדגישו את ההטבות שקמניץ העריפה על פני האזרחים היהודים במשך מאות בכל תחום - תקשורתי, תרבותי, רפואי וכו'.

בזכות התערוכה, זכינו לפגוש את סיימון רושטיין שהוא נשיא ארגון הקהילות היהודיות בגרמניה המזרחית, שלמעשה שרד את טרזיינשטט. למדנו שרק 12 משפחות יהודיות חזרו לשם מתוך 50,000 יהודים שחיו במקור בקמניץ ב-1933!

לו יכולתי למדוד את מעמקי רגשותיי, אז ה-22 בנובמבר יהיה ללא ספק מדורג בין הימים הזכורים ביותר בחיי! זה היה היום שבו הלכתי לבקר ברחוב שבו ביליתי את ילדותי. האם המראה שלו יעורר אצלי משהו? האם אני סוף סוף אתפוס ואבין את הכוח הבלתי נראה שדחק בי במשך זמן כה ארוך לחזור? זה בהחלט לא היה מסקרנות - זו הייתה החזרה של ניצול שדרך ההשגחה העליונה חזר אל שורשי הנעורים שלו.

בעומדי לצד בתי מול פתח הבית בו גרתי, משך הזמן כבר לא היה משנה יותר. לפתע, מקרים רבים חזרו אליי. הגדר במורד הרחוב מכוסה באותיות אדומות גדולות: "מוות ליהודים" ו"יהודים בחזרה לירושלים"; חברי מעבר לרחוב שאיתו עשיתי את שיעורי הבית לפתע פתאום לא הורשה ליצור עמי קשר.

ומעל הכל, הזיכרון הבהיר של הוריי. זה סחט אותי רגשית! הייתה שם אמי במראה חרד כששיחקתי כדורגל מעבר לרחוב; אבי חוזר מהעבודה ואני עומד בפינה מחכה לו, לחיבוק שלו, וההתרגשות שלי כשאני מספר לו על אירועי היום בבית הספר.

אינני מתחרט לגבי שובי בחזרה, בגלל שבזמן קצר מאוד הייתי מסוגל לחיות מחדש את העבר שלי בסביבה האותנטית. כשעמדתי שקוע במחשבותיי, הרגשתי לפתע בודד מאוד, כמעט כמו לעלות לבד לפסגת ההר, חברים וקרובים עודדו אותי להמשיך הלאה בזמן שהם נספו בדרך.

בחזרה בלונדון, היה לי זמן לשקף ולהרהר. מה ההבדל בין מזרח למערב גרמניה מבחינה אידאולוגית לגבי סוגיית השואה? תוכנית הלימודים בבתי הספר במערב גרמניה, עד לאחרונה בקושי נגעה בעליית היטלר לשלטון בין השנים 1933-1945. זה נכון שפיצו את אלו שהצליחו להימלט. למרות זאת, אני לא בטוח מה ממשלת מערב גרמניה מנסה להשיג. מדיניות חיובית יותר שתלמד את הדורות הבאים על סובלנות גזעית תוכל, בתקווה, למנוע טרגדיות נוספות בטווח הארוך.

בניגוד לכך, מזרח גרמניה מלמדת את דורותיה החדשים את הרשעות בפשיזם. הם לומדים על השואה בפירוט רב.

בתור ניצול ובתור יהודי גאה, אני לא מסוגל ולא אאשים את הדור הגרמני החדש בשל החטאים של אבותיהם. יחד עם זאת, אסור להרפות את המרדף אחר המפלצות שבאופן מכוון או בלתי מכוון היו אחראיים על המעשים המכוערים האלו. אני, בפעם הזו, לא יכול "לשכוח ולסלוח" לאלו שהיו מעורבים בכל דרך שהיא.

מסע החיים שלי היה מלא בעליות וירידות. מגפיהם של חברי האס-אס בועטים בי בכל מקום, השבועות הרבים בהם חוויתי השפלה והשמצות במחנות הריכוז, הניסיון הבלתי מוצלח לברוח מגרמניה; כל זה בשביל ילד בן חמש עשרה.

עכשיו, הגעתי למצב שבו אני משלים עם עברי. בגלל שהחוויות שלי, הערכים שלי, כך אני מרגיש, תמיד היו בנקודת המבט הנכונה. בדיעבד, אני עכשיו מודע לכך שהייתי קרוב למוות יותר משהבנתי . היום הזה יבוא כשקולות הניצולים לא יישמעו יותר. על כן, זה חשוב למי שחווה את האימה שבשואה להעביר את המסר להיסטוריונים ולדורות הבאים.