Educational Meterials

שם המתרגמ/ת: נעמה אורין

כיתה: יב

עמודים: 79-80

הדמות: Lee Edwards

לי אדוארדס

(קרליבך , פרנקפורט), קליפורניה, ארצות הברית

השרשרת

יש בה תשעה פנינים ועשרים ושישה יהלומים קטנים. אני יודעת, בגלל שכרגע הסתכלתי עליה שוב. אני לא יכולה לומר שאני מביטה בה לעתים קרובות – אולי פעם או פעמיים בשנה, ואני אף פעם לא עונדת אותה, אבל רק מלהסתכל בה חוזרים אליי כל זיכרונותיי; חלקם עצובים, חלקם מרירים-מתוקים; וחלקם שמחים.


אני בת שישים וחמש, והשרשרת נמצאת אצלי כבר חמישים שנה. אני זוכרת את תחנת הרכבת הראשית האפורה והחשוכה בפרנקפורט. מרץ  1939 וקבוצה של ילדים מצטופפים יחדיו תחת עיניהם הבוחנות של השוטרים הנאצים.  הילדים עונדים  תוויות ממוספרות – ללא שמות, רק מספרים – ואימהות ואבות נפרדים מהם בדמעות לשלום. אנחנו יוצאים לאנגליה , בלי הורינו, לארץ זרה , לאנשים זרים שהציעו לקחת אותנו לבתיהם; כך מצילים את חיינו ;  אבל לא הבנו בבוקר האפרורי במרץ, שאנחנו עוזבים את אוהבינו מאחור; לא ידענו את זה, אבל רובנו לא נראה לעולם יותר את הורינו. אימא שלי מנגבת את דמעותיה עם ממחטה קטנה ורכה, עזרתי לה להניח את שמיכת הצמר בתוך  המזוודה אחרי שהמשטרה בדקה ואישרה לסגור אותה.


כשהגענו לאנגליה אחרי חציית ההוק ואן הולנד להארוויק, בודקי המכס הבריטים פתחו את המזוודה. הרמתי את השמיכה, ושם בתוך הממחטה הקטנה והמקומטת  שאמי השתמשה בה לניגוב עיניה הייתה השרשרת, ועוד כמה תכשיטים קטנים שהיא רצתה שיהיו לי. המוכסים והילדים – כולנו הצטופפנו מסביב והסתכלנו על השרשרת. אם המשטרה הנאצית הייתה מוצאת את זה, רק אלוהים היה יודע מה הם היו עושים לכולנו.


ביתי היה עם משפחה יהודית צעירה בקובנטרי . הם היו נשואים טריים, ללא כסף, אבל הם רצו להציל ילד יהודי ממוות בטוח. לפעמים, כשהפצצות נפלו על קובנטרי  וכולנו היינו עסוקים בסחיבת דליי מים כדי לכבות את הלהבות, הייתי לוקחת את השרשרת ומסתכלת על היהלומים הקטנים המרקדים באור המנורה.


המלחמה נגמרה ואני הצטרפתי לקבוצת הצנזורה האזרחית האמריקאית בגרמניה.  הוצבתי באסלינגן , ליד  שטוטגרט  ופגשתי גבר צעיר נאה – פליט כמוני – ששירת שש שנים בצבא הבריטי- והצטרף  למחלקת הצנזורה. ביום חתונתנו,  1 במרץ 1947 בפרנקפורט – באותו משרד רישום  שנרשמתי בהיוולדותי – חשבתי על השרשרת. אימא שלי מתה  באושוויץ, אבי התאבד ; הם היו שמחים שאענוד אותה בחתונה; אבל השרשרת הייתה בכספת באנגליה.


בחזרה באנגליה, הגשנו בקשה לעבור לקנדה והפלגנו באוניה  ישנה בשם הקיסרית  של קנדה  בנובמבר 1948. הייתה לי מחלת ים והייתי בטוחה שאני הולכת למות, אבל אז מי יענוד את השרשרת ?


ארבע שנים בוונקובר, שנינו עבדנו קשה, אבל אין לנו הרבה מה להראות מזה, ושום אירועים מיוחדים הראויים לכך שאענוד את השרשרת .


10 במרץ 1952 – הכול קורה בחודש מרץ-  לא היה לנו תצהיר, אבל חסכנו שלושת אלפים דולר  והקונסול האמריקאי בוונקובר כנראה חשב שאנחנו אנשים אחראים ונתן לנו ויזת הגירה, ויצאנו את דרכינו לארץ המובטחת –  דרום קליפורניה.


הייתכן שחיינו ועבדנו בלוס אנג'לס  ופרווריה משנת 1952 ועד 1980 – עשרים ושמונה שנה, ואני עדיין לא ענדתי את השרשרת ? היו  אירועים חגיגיים , אבל תמיד חשבתי שזה מקושט מדי ולא מתאים לבגדים הלא יקרים שלבשתי.


ב-1980 יצאנו לגמלאות ועברנו לכפר הנופש לגמלאים בקהילה שלנו, בערך חמישים קילומטרים מלוס אנג'לס – והשרשרת שלי יושבת בכספת. האם לעולם לא אענוד אותה ?


עכשיו הגענו לסיום מעגל מתחילת סיפורינו הקטן. עכשיו מרץ 1989  ואנו מתכננים  להצטרף למפגש האיחוד של הרבה 'ילדים' שעכשיו כולם בשנות החמישי–שישים לחייהם שהגיעו לאנגליה בקינדר-טרנספורט ב-1939.  מפגש  האיחוד יתקיים בהארו  ביולי.


משם נחזור לפרנקפורט לעזור לאחי לחגוג את יום הולדתו השבעים וחמישה. הוא שרד המון שנים במחנות ההשמדה. אבל אני לא אענוד את השרשרת ; היא נשארה מאחור בקופסה בכספת.

אמי הגשימה את משאלתה באותו יום אפרורי במרץ בבוקר בתחנה בפרנפקורט ב-1939 : לא יכולתי לאצור אותה , לעולם לא ראיתי אותה שוב, אבל אני אוצרת את השרשרת שלה  לנצח.