שם המתרגם: ענר ריינר
כיתה: יב'
עמודים: 16-20
הדמות: Mary Arnold

מרי ארנולד

(גרימינגר, וינה), לונדון, בריטניה.

נולדתי ב – 24 בינואר 1934 ובהיותי בת חמש הגעתי לאנגליה. התגוררנו ברחוב פרטר 1 כשחיינו בווינה. הרחוב מוביל ליריד הישן והמפורסם, עם הגלגל הענק והקרוסלות, והיכן שהתזמורת נהגה לנגן.  חיינו באחד מהבתים הישנים האלו, עם מעבר שהוביל לחצר פנימית מרוצפת גדולה ורחבה.  הדירות היו מסודרות סביב החצר העירונית.  כשעוברים דרך המעבר המקושת, לשמאל, שלושה גרמי מדרגות מעלה, שם היה ביתנו. חיינו בחדר אחד. פתחת את הדלת הראשית והיה מעבר קטן ובו שירותים, ולחדרנו הייתה דלת נוספת לפתיחה; שם הייתה את המיטה הזוגית של הורי, מיטת התינוקות שלי, שולחן ליד החלון, עם כמה כסאות ותנור.

אבי תמיד היה נוהג להושיב אותי על ברכיו, מלמד אותי שירים ומקפיץ אותי מעלה ומטה. הוא היה אבא נעים. ובכן, יום זה לא היה שונה מכל יום אחר. אבי לימד אותי שיר שלעולם לא שכחתי. והוא גרם לי לשיר אותו שוב ושוב. הוא הולך כך:

זה היה שיר קליל ופירושו:  ' סעו סעו, במיטבכם, אלוהים ישמור עליכם, אך אנו מחכים לשמוע מכם ! ' הוא גם לימד אותי לדבר קצת פולנית; דיברתי גרמנית וכמובן, יידיש, אשר דיברנו בבית.

אמי אמרה לי שאנחנו הולכים לפולין בחג כדי לבקר דודה שם. אני ציפיתי לזה בכיליון עיניים. ידעתי מה המשמעות של  tak ו – nei  (כן ו – לא) בפולנית. אבי אמר לי שאם אי פעם אשמע ‘yes’ או ‘no’ זה אומר שאני באנגליה. לא ידעתי למה הוא אמר את זה.

בוקר המחרת לא היה יוצא מן הכלל. אמי הלבישה אותי והייתה נקישה על הדלת. זו הייתה דודתי אשר עמדה להצטרף אלינו. אמי הלבישה את מעילי עליי. אמרתי להתראות לאבי שעמד ליד התנור. נדמה היה שהוא עמד שם זמן כה רב ובחש את התה שלו. אמרתי להתראות שוב והוא לא ענה או הסתובב.  עמדתי קרוב מאחוריו בשביל נשיקה והוא הסתובב, דמעות זולגות על לחייו. הוא נישק אותי ולא יכל לדבר. נתתי לו נשיקה גדולה; מסכן אבא, לא ידעתי למה הוא כל כך עצוב. זה לא התאים לו. בכל מקרה, יצאנו, אמי, דודתי ואני. כשהגענו לתחנה היא הייתה מלאה באנשים, בקושי היה ניתן לזוז. דודתי עכשיו החזיקה את ידי. לא ידעתי היכן אמי נמצאת; היא עזבה את ידי ונדמה שהלכה לאיבוד. דודתי נדחפה דרך ההמון. היא העלתה אותי על הרכבת. דודתי עזבה עכשיו, הייתי לבדי. היכן הייתה אמי? הרכבת הייתה עמוסה בילדים אחרים. עמדתי במעבר כדי להסתכל דרך החלון. בקושי יכולתי לראות, אך משכתי את עצמי מעלה בעזרת המעקה שחצה החלון. לא יכולתי לראות את אמי בשום מקום. פרצתי בבכי; הרכבת החלה לנוע. התייפחתי עד שנרדמתי . כשהתעוררנו, היה חשוך ועלינו על סירה. התרחצנו והלכנו לישון. כשהתעוררנו והתלבשנו לא ידעתי שחציתי את הים. ירדנו מהסירה ופגשה אותי גברת שדיברה גרמנית. שאלתי את הגברת הזאת אם היא לוקחת אותי הביתה, כשחשבתי שאנחנו חוזרים חזרה לווינה. הגברת אמרה לי שאנחנו הולכים הביתה ושאני הולכת לראות את אימא שלי. הפסקתי לבכות. ירדנו מהרכבת וצעדנו לבית גדול. אישה פתחה את הדלת וצעדנו פנימה. שתינו תה. לא הרפיתי מידה של הגברת היפה. פחדתי שהיא תברח ממני, אבל היא הבטיחה לי שהיא לא תעזוב אותי ולקחה אותי לגינה כדי להתנדנד על הנדנדה. התנדנדתי במשך זמן מה, ואז החלטתי להיכנס חזרה לבית. היא לא הייתה שם; נראה שלא היה אף אחד בסביבה. הדלת הקדמית הייתה פתוחה באופן חלקי, כך שרצתי החוצה לרחוב. רציתי לחזור לתחנה, להיכנס לרכבת ולחזור לווינה. ידעתי שאני באנגליה, כי שמעתי אנשים אומרים ‘yes’ ו – ‘no’ . רצתי במורד הרחוב כשאישה אחרת תפסה אותי, היא לקחה אותי חזרה לבית, היא הייתה אישה נחמדה ודיברה איתי בגרמנית, הייתה דפיקה בדלת, ועמדה אישה קטנה עם שיער כהה קצר, מחזיקה בידה של ילדה קטנה, שהייתה מעט, רק מעט, יותר גבוהה ממני. היא הזמינה אותי ללכת הביתה איתה ועם בתה. צעדנו מעט, והגענו לביתה. הוא לא היה גדול כמו הבית של הגברת האחרת. לא יכולתי להבין מאומה ממה שהן דיברו מכיוון שהן לא דיברו גרמנית. שם האישה הזו היה מרג'רי קולס. סוניה, בתה, ואני ישנו באותו החדר. בבוקר הדבר הראשון שחיפשתי היו המגפיים החדשות שלי, שאמי קנתה לי. הם לא היו שם. חיפשתי בכל מקום; אך לא מצאתי אותם. שאלתי את גברת קולס היכן היא הניחה את המגפיים שלי, והיא אמרה שאני לא יכולה לקבל אותם. לא ראיתי אותם יותר לעולם.

פגשתי את מר קולס (שמו הפרטי היה תום) ביום לאחר מכן. הוא היה אדם מאוד נחמד, הוא הושיב אותי על ברכיו וניסה להבין מה אני אומרת. היה לו מילון גרמני – אנגלי בידו. הוא ניסה לדבר איתי.

ביום שלאחר מכן הלכנו לשחק בגינה. היה שם תלת-אופן אדום. רצתי אליו והתחלתי לרכוב עליו. סוניה אמרה לי לרדת. לא רציתי, אז היא נכנסה לתוך הבית להגיד לאימה, שהורידה אותי מהאופניים. יום אחד סוניה ביקשה ממני לצאת החוצה לשחק איתה. לא רציתי, אז אימה אמרה לי שאני חייבת לעשות מה שסוניה אומרת כי הגעתי להיות חברתה למשחק. למדתי אנגלית מהר, מכיוון שנהגתי לחקות כל מה שסוניה אמרה. כשהיא אמרה 'להתראות אימא' אמרתי אותו הדבר, כך שקראתי להם אימא ואבא. איזה עלבון לשמות כה נעלים!

חזרנו פנימה לאחר ששיחקו; היה די קר, ושתינו היינו רעבות. השולחן נערך וישבנו לאכול. לקחתי שתי פרוסות לחם. עמדתי לקחת פרוסה נוספת כשגברת קולס לקחה אותה ממני ואמרה לי שמותר לי לקבל רק שתי פרוסות לחם בארוחה שלי , ופרוסה נוספת אחת בבוקר בארוחת הבוקר. זה לא היה הוגן, כי סוניה יכלה לקבל כמה שרצתה. הייתי מאוד רעבה. התחלתי להתגנב למטה בלילה, כשכולם ישנו,  גנבתי לחם וחמאה וריבה. הם מעולם לא הבחינו בכך. התחלנו ללכת לבית הספר. גברת קולס לקחה אותנו. שמו אותי באחורי הכיתה מכיוון שלא יכולתי לדבר אנגלית בצורה טובה, והמורה נתנה לי כרטיסיות עם ציורים עליהם ושמות בתחתית הכרטיסיות. אף אחד לא שם לב אליי במיוחד. יום אחד לאחר בית הספר, ילד החל לצעוק ולהצביע עליי, בצעקה 'יהודייה גרמניה' . לא הבנתי למה הוא התכוון.  לא ידעתי מה זה יהודי גרמני.

איש נהג להגיע לביתו של מר קולס. הוא דיבר גרמנית – אדם מאוד נחמד. היום אני חושבת שכנראה הוא הגיע מארגון הפליטים היהודיים, אבל אז לא ידעתי. גברת קולס אמרה שהגיע מכתב מאמי, וביקשה מאדם זה לתרגם אותו. כנראה היא שמעה הרבה מאמי, אבל היא לא טרחה לתרגם את המכתבים האחרים. כשהתחתנתי, בעלי הגיע איתי לביתה של גברת קולס ואמר שהוא ילך למשטרה במידה והיא לא תחזיר את המכתבים מאמי שעדיין היו אצלה. היא הייתה מופתעת, ומסרה מה שנשאר מהם.

היא הייתה נוראית. יום אחד לאחר בית הספר, סוניה ואני יצאנו לשחק. גברת קולס עצרה אותי ואמרה שלא הגעתי רק כדי לשחק עם סוניה ונשלחתי לעשות עבודות בבית. היא סתרה את עצמה. היא אמרה לי להיכנס למטבח ולקלף תפוחי אדמה. המים היו מאוד קרים והוספתי מים חמים. היא נזפה בי, כי הייתי חייבת להשתמש במים הקרים. לא הייתה תחושה באצבעותיי. אחר כך היא הראתה לי, כיצד לערוך את השולחן. אחרי הארוחה נאלצתי לשטוף כלים, סוניה לא עשתה דבר מכך. יום אחד סוניה ביקשה ממני לצאת איתה לשחק. אמרתי לה שאינני יכולה כי אימא שלה אמרה לי שאני מחויבת לעשות את עבודות הבית. היא ניסתה לדחוף אותי, והיינו במעלה המדרגות. דחפתי אותה כל כך חזק כך שהיא נפלה מטה. גברת קולס הרביצה לי, ואמרה שאני צריכה לעשות מה שסוניה אומרת לי ובנוסף את עבודות הבית. אחר כך היא נתנה לי מטלית והראתה לי כיצד לנקות את האבק מכל דבר. כשסיימתי היא הסתובבה ובדקה עם אצבעה, ומצאה מעט אבק, ואמרה לי לעשות הכל מחדש.

בכל פעם שעשיתי משהו שסוניה לא אהבה, היא הייתה מרביצה לי. פחדתי ממנה. הייתי קטנה וסוניה גדלה מהר ממני. יום אחד אמר מר קולס לאשתו שהיא מתנהגת אליי מאוד רע, ושתשתדל להיות יותר נחמדה אליי. היא אמרה לו לשתוק. הוא היה אדם חלש. הוא לא היה בצבא. בסופי שבוע הגברת קולס הכריחה אותי להביא תה למעלה לה ולמר קולס. הייתי לחוצה, שמא לא אקום מוקדם מספיק בשביל להכין את התה.

יום אחד הגיע אדם שדיבר גרמנית ורצה לראות אותי. גברת קולס אמרה לי לעלות למעלה במדרגות ולא להשמיע קול. היא הלכה לדלת ושמעתי אותה אומרת שאני בחוץ משחקת עם סוניה. הוא לא ידע שאני עובדת בבית. הוא בא לעיתים קרובות, אך לעולם לא הורשתי לראות אותו. יום אחד גברת קולס אמרה שיש לי מכתב מאמי, והקריאה לי אותו: " אמך כותבת שהיא מקווה שאת ילדה טובה ועובדת קשה כי כך היא רוצה שתעשי, ושתעשי מה שסוניה אומרת לך "  . היא בדתה את זה, מכיוון שהיא לא ידעה לקרוא גרמנית בכל מקרה. לא יכולתי לקרוא ולכתוב כל כך טוב, לא רציתי ללמוד; זה לא היה חשוב, דאגתי מה קורה עם הוריי. נהגתי לבכות עד שנרדמתי, בתקווה שהכול זה רק חלום רע, וכשאתעורר אמצא את אמי שוכבת לידי. התפללתי לאלוהים כל יום. ראיתי את המכתבים מאמי בערימה בחדר השינה של גברת קולס; היא מעולם לא אמרה לי שהיא שמעה. לו רק יכולתי לקרוא אותם!

ההפצצות היו נוראיות. גברת קולס אמרה לי שאני הולכת למשפחה בבת'. שם שהיתי עם מר וגברת ברטלת. אנשים נפלאים. הייתה להם ילדה בגילי. הבעל היה שוטר. הלכתי לבית הספר שם והייתי מאוד מאושרת. יום אחד הם אמרו לי שמר קולס מגיע לאסוף אותי כדי לקחת אותי חזרה ללונדון. אמרתי שאני לא רוצה ללכת.  בבוקר שמר קולס הגיע בכיתי כי לא רציתי לעזוב.  גברת ברטלת ובתה בכו גם הן וביקשו ממר קולס לאפשר לי להישאר איתם, אך הוא אמר שאני חייבת לחזור איתו.

לא הייתי מרוצה לחזור למשפחת קולס. הייתי שוב צריכה לעשות את כל העבודות. ביקשתי מגברת קולס להיות נחמדה אליי ולאהוב אותי. היא חיבקה אותי לכמה דקות ואני חשבתי שהיא תהיה יותר נחמדה אליי, אך זה לא היה לזמן רב. למה היא לא אהבה אותי? למה היא הייתה כל כך לא נעימה כלפיי?

התחלתי להרטיב במיטה וגברת קולס נהגה להעיר אותי כשהיא הלכה לישון, לקחת אותי לשירותים ואז ללכת לישון שוב.

גברת קולס נכנסה להריון ואני נשלחתי לאכסניה בהמל המפסטד. שנאתי את האכסניה. התחננתי שיעבירו אותי למקום אחר. הייתי שם בערך שישה חודשים. חזרתי לגברת קולס, אבל אז נשלחתי לטאנברידג' וולס, לאכסניית ביקון. מיד כשהגעתי לשם הרגשתי בבית. כל הבנות שהיו שם היו גרמניות ואוסטריות, כולן יהודיות. לא ידעתי שאני יהודייה, אך הרגשתי שייכת מזה בפעם הראשונה. היו שם בערך שלושים וחמש בנות וצירפו אותי לחדר של שמונה. המון בנות דיברו עם מבטאים. הבנות המבוגרות יותר אפילו דיברו גרמנית. אני שכחתי את כל הגרמנית שלי. כשעזבתי את גברת קולס לטאנברידג' וולס לקחתי את הקופה שלי, אך היא לקחה את זה ממני ואמרה שזה עבור התינוק שלה ושאני לא יכולה לקחת אותה. למרות שהכסף שהיה שם ניתן לי על ידי מכרים של משפחת קולס ומבקרים, היא אמרה שזה שלה, כי היא השגיחה עליי במשך שנים ואף אחד לא שילם לה עבור שהותי. אהבתי את הקופה וכמה מתנות שהיו לי, אבל לא יכולתי לקחת שום דבר איתי.

אכסניית ביקון הייתה בית גדול ונפלא. גודלו של השטח היה כמאה דונם והיו בו שלושה אגמים. בסוף הגן היה הקוטג' של הטבחית, גברת הייווד. גברת אנגליה נפלאה, שאהבה את כל הבנות.

השנים חלפו והגעתי ללונדון (אכסנייה) ופגשתי את אדי ארנולד, קומיקאי \ חקיין ידוע ששבר את כל השיאים בלונדון פלדיום בשנות החמישים. באופן מצער הוא חלה בגידול במוחו ונפטר ב-1962, והותיר אותי עם בת בגיל 7.