Educational Meterials

שם המתרגם/ת: אנסטסיה דובוב

כיתה: יב'5

עמודים: 13

הדמות: Lorraine Allard


לוריין אלארד

(סולזבאכר, פירט), לונדון, אנגליה

נולדתי בפירט, בוואריה, ב-8 בדצמבר 1924 כלורסה סולזבאכר.


אמי מווירצבורג ואבי נולד בפירט כמו אביו לפניו. אבא שלי ירש את העסק המשפחתי, אשר התמוטט כמו כל העסקים היהודיים. עזבתי את גרמניה ב-18 באפריל 1939- מספר 4435- עם הקינדר-טרנספורט. לקחתי את האקורדיון שלי איתי והייתי צריכה לנגן בגבול כדי להוכיח שזה לא היה חפץ רב ערך שנלקח מחוץ לגרמניה למטרת רווח. הייתי כל כך מפוחדת שניגנתי ממש גרוע.


כשהגענו לתחנת ליברפול, הייתי בין הילדים האחרונים שנאספו ע"י המשפחה האומנת כי הרכבת שלהם מלינקולן התעכבה. המשפחה האומנת היוותה עבורי בית למשך ארבע השנים הבאות. הם הצילו לי את החיים, אבל הם היו שונים מההורים שלי בכל מובן. הם בכלל לא הביעו חיבה כלפי או זה כלפי זה. הסיבה שהם קיבלו אותי בבית שלהם הייתה מאוד יוצאת דופן. לבן היחיד שלהם בן ה-17, הייתה חברה לא יהודייה ואני- רק בת 14- הייתי צריכה לפרק את הברית הזאת!


לימים היא התגיירה והם חיו באושר. הוא היה עבורי כאחי הגדול והיחסים בינינו היו טובים.


לא המשכתי את לימודיי בלינקולן, אבל בסופו של דבר זכיתי במלגה לבית ספר לאומנויות של לינקולן. מה שלמדתי שם עזר לי בהמשך חיי. בזמן שהייתי בלינקולן עבדתי בחנות השמלות של המשפחה האומנת והייתי אחראית על הניקיון של הבית בו התגוררנו. בנוסף לכך, באנגלית הגרועה מאוד שלי, התדפקתי על דלתות של בתי עשירים כדי למצוא בית וחסות להוריי ולאחרים.


ובאמת הצלחתי למצוא עבודה להוריי כגנן וכעקרת בית, וגם לחבר ולשני בני דודים. לצערי רק חבר שלי, סטפן וייזנגרונד הגיע לפני תחילת המלחמה. אני הזלתי הרבה דמעות בלינקולן, בעיקר בגלל הגעגועים לבית והרגשתי בדידות רגשית מוחלטת וחוסר תקווה כשהחלה המלחמה.


ביוני 1943 עזבתי את לינקולן והצטרפתי לחיל העזר לנשים, ה-ATS (Auxiliary Territorial Service).