שם המתרגם/ת: רוני ענתבי
עמודים: 10-12
הדמות: Gunther Abrahamson

גונת'ר אברהמסון

(ברלין), אוטווה, קנדה

אבי, עורך דין במקצועו, התאבד כשהנאצים עלו לשלטון. סוד שנשמר ממני בזמנו. הייתי בן שתיים- עשרה כשעזבתי את גרמניה ב-1939, פחות מחודשיים לפני פרוץ המלחמה. אחותי, שהייתה מבוגרת ממני בחמש שנים, עזבה שנה לפני כן לא"י. עזיבתה הואצה על ידי הצעתו של שוטר גסטפו שאולי היא "תהנה לשתול פרחים באורניינבורג", מחנה ריכוז קרוב. בגיל שש-עשרה, אחותי הצהירה  על עצמאותה. מכיוון שכבר הייתה מחויבת לציונות, היא עברה 'הכשרה', תוכנית לימוד חקלאית שהכינה צעירים לעבודת אדמה בא"י. כילד הצעיר יותר, הייתי תלוי יותר בהורי והפגנתי חיבה רבה יותר. מאוחר יותר גיליתי שעצם המחשבה על לשלוח אותי הרחק ממנה קרע את ליבה של אמי. אבל בחודשים הבאים היא הכינה אותי להגירה כחוויה שצריך ליהנות ממנה. שתי אפשרויות נלקחו בחשבון. א"י  או אנגליה; לא ידעתי על פי מה נעשתה ההחלטה בסופו של דבר.

הועליתי לרכבת עם מזוודה, ועשרה רייכסמרק בכיסי. המרתי אותם באנגליה לשילינג, שבמהרה המרתי לתגלית החדשה שלי - חטיפי מארס. המסע לאנגליה היה חסר אירועים מיוחדים. עלינו על מעבורת לאנגליה בהוק אוף הולנד והגענו להארוויץ' בבוקר המחרת, שם לקח אותנו אוטובוס למחנה רישום; בית בארהם, קליידון, ליד איפסוויץ'.

התאספנו לרישום. אני זוכר את התמהון של האישה שלקחה את הפרטים שלי כשהתעקשתי שאני רוצה להיות נגר כשאהיה גדול. אז חולקנו לאחד מהבתים. כל אחד מהבתים נקרא על שם פוליטיקאי דגול. שלי היה "בית בולדווין". אב הבית שלנו, מקס הייברוק, שהבין ודיבר מעט גרמנית, מצא בנו עניין אישי, וסיפק לנו מבוא לנימוסים והליכות אנגליים.

הייברוק מינה את האנס זילברשטיין, שהגיע לפני והיה מבוגר ממני בשישה חודשים, למדריך שלי. להאנס הייתה הזכות לטפל בעופות המחנה והוא נתן לי לעזור לו. נהניתי בבית בארהם. זה היה אמצע הקיץ והרגיש כמו חופשה ארוכה. הייברוק הכריח אותנו לכתוב מכתבים הביתה. אחרי שהוכרזה מלחמה הורשנו לכתוב מכתבים באורך שלא יעלה על 25 מילים על טפסים שניתנו לנו מהצלב האדום, וקיבלנו תשובות באורך דומה. ב-1942 מכתביי לאמי הוחזרו כלא נשלחו. אחרי המלחמה למדתי שהיא נשלחה למחנה המוות בריגה. הרבי העביר שיעורי הכנה לבר מצווה לילדים. התחצפתי, הוא העיף לי סטירה, ועזבתי את הכיתה שלו ולא חזרתי שוב. משום כך, מעולם לא הייתה לי בר מצווה.

אני לא זוכר אף מקרה בו מישהו אמר לי מה הן התכניות, אם היו כאלה בכלל, לעתידי. בכל רגע נתון ילדים עזבו את המחנה כדי להצטרף לקרובי משפחה או משפחות שהסכימו לקבל עליהם פליטים, או הלכו למשפחות אומנה. האנס ואני יועדנו להמשיך לסקוטלנד. האנס עזב לפני כדי לבקר דודה שגרה בלונדון בדרך. לפני שהצלחתי לעזוב, המחנה הוכה בהתפרצויות תכופות של חצבת, והוכרז סגר של שלושה שבועות בכל פעם. רק באוקטובר יכולתי לנסוע לסקוטלנד.

נסעתי לסלקירק שבגבול סקוטלנד. הנסיעה ארכה שתיים-עשרה שעות ודרשה שאחליף רכבת פעמיים. כשירדתי מהרכבת כדי לחכות לבאה בתחנה קטנה בנורת'ומברלנד הייתה לי בחילה. אישה מבוגרת ונחמדה שכנראה הייתה אחראית על התחנה תפסה פיקוד, החזיקה את ראשי, ונתנה לי לשתות תה מתוק מאוד. איש מאיתנו לא הבין מה שהשני אמר אבל היא ראתה ילד חולה ולעולם לא אשכח את טוב ליבה. מספר שעות לאחר מכן הייתי בסלקירק.

בתחנת הרכבת פגש אותי גבר גבוה בעל שפם לבן וחזות אריסטוקרטית שהיה קשור באופן כלשהו למנזר, בית ילדים באחוזה ויקטוריאנית, שאליו נשלחתי. הוא גם היה אביה של אם הבית האחראית במנזר.

הוא הזהיר אותי שאם אתנהג כראוי הכל יהיה כשורה. לא היה לי אוצר המילים הדרוש כדי לשאול מה יקרה אם לא אתנהג כמו שצריך, אבל חששתי שלא אוהב את המנזר.

פעם נוספת מונה האנס זילברשטיין לאחראי עלי. הוא היה בן שלוש עשרה. לדברי האנס, יכולתי לבחור ללכת לבית ספר ממלכתי וללמוד מקצועות תעסוקתיים, או ללכת לתיכון וללמוד מקצועות עיוניים. האנס המליץ על האפשרות השנייה ואני נשמעתי לעצתו. ראיון קצר עם המנהל הוכיח שאני לא דובר אנגלית. שובצתי לכיתה הנמוכה ביותר.

מפני שהייתי הבן היחיד היה לי תמריץ מצוין ללמוד אנגלית. הבנות תמיד היו מוכנות להכין עבורי את שיעורי הבית. במנזר לא היה אכפת לאיש אם למדתי או הצלחתי בבית הספר. אנשים בוגרים ובעלי מוטיבציה עצמית כמו האנס הצליחו ולקחו את פרסי בית הספר. המנהל סיפר לי שנים אחר כך שהמורים שלו איחלו לעתים קרובות שיהיו להם יותר פליטים בכיתותיהם. על אף בגדינו המשונים והמבטא המוזר הילדים הסקוטיים קיבלו אותנו בברכה והזמינו אותנו לבתיהם הרבה.

האנשים של סלקירק נהגו בנו באדיבות רבה ויצרנו קשרי חברות ששרדו יותר מחמישים שנה. הייתי אומלל במנזר. המזון היה דל, וכילדים שעודם גדלים כמעט תמיד היינו רעבים. אכיפת המשמעת הייתה נתונה בידיהם של כמה ילדים בוגרים יותר והתרעמתי על הבריונות. התלוננתי להייברוק בבית בראהם ושאלתי אם אני יכול לחזור לשם. הוא ככל הנראה חקר את הנושא, אבל לא היה לי מושג, עד שכל הפליטים קובצו בחדר הישיבה הפרטי של אם הבית, חלק בבית שבדרך כלל היה מחוץ לתחום. שם אם הבית, גבוהה וזוהרת במדי נזירה, כולל כיסוי ראש לבן מעומלן, ובנוכחות אביה שבא מאדינבורו, הודיעה שלא רק שאחד מאיתנו כתב מכתב תלונה על המנזר, אלה גם, נורא מכך, עבר על הכלל שדרש מאיתנו למסור לה את כל המכתבים, פתוחים, כדי שתשלח אותם. דרישה, היא טענה, שהוצבה על ידי המשטרה. מכיוון שכל בעלי הסמכות הסתכלו עלי, מיד הודיתי על דבר העברה. לא הוטל עלי עונש ישיר, אבל מעתה והלאה ציפו ממני לקנות את הבולים שלי בעצמי. לא קיבלנו דמי כיס.

בימי ראשון, לא משנה מה דתנו הייתה, הוצעדנו לסניף המקומי של הכנסייה של סקוטלנד. למרות שזו הייתה פעילות חובה אני לא מאמין שהייתה כוונה להמיר את דתנו. לאלו שהתלוננו נאמר שזה לא יכול להזיק להם. ביקרתי בבית הכומר דרך קבע, מקום בו למדתי אנגלית מאחותו של הכומר ונהניתי מארוחות ערב שהכינה אמו. לא נעשה כל ניסיון להשפיע על אמונותיי הדתיות או מחסורן. הכומר קנה לי אופניים ולפעמים ליוויתי אותו בכפרים בסבבי הביקורים שלו. באחד הסבבים ביקרנו משפחת חקלאים שאצלם ביליתי כל סוף שבוע וכל חופש מבית הספר לאחר מכן. הם קיבלו אותי כבן משפחה, וכשהייתי בן חמש- עשרה שמחתי לנשור מבית הספר ולעזוב את המנזר כדי לעבוד בחווה שלהם, שם נשארתי עד 1946. הם עדיין מתייחסים אלי כאל בן משפחה ואני מבקר אותם כל פעם שאני בסקוטלנד.

אחרי המלחמה קיבלתי מענק ממזכיר המדינה של סקוטלנד כדי ללמוד במכללה לחקלאות ובאוניברסיטת אדינבורו. אחרי שסיימתי את לימודי, ואחרי ביקור קצר בישראל, התחלתי לעשות את דרכי מסביב לעולם. נתקעתי בקנדה. יערן, שפגשתי בדרכי לחוף האוקיינוס השקט, טען שלעזוב את קנדה בלי לראות את החוג הארקטי זה כאילו לא הייתי בקנדה בכלל. מצאתי עבודה בחברת כרייה שהובילה אותי ליילוונייף בטריטוריות הצפון מערביות.

גרתי בבקתה על החוף של אגם גרייט סלייב. רכשתי קאנו וסירת מפרש וביליתי שבועות על המים בגילוי אגמים ונהרות כמעט ולא מיושבים. חלום ילדות שהתגשם.

אחר כך המשכתי צפונה מהחוג הארקטי ועבדתי עבור הממשלה הקנדית בטיפול בעדר האיילים שלה, שמנה 8,000 איילי צפון, ורעה בשמורה ששטחה ארבעים ושמונה דונם על גבול הים הארקטי. אגפי המגורים היו בתחנת ריינדיר על גדות נהר המקנזי, כפר של כמאה נפשות, רובם אסקימואים, שכולם היו קשורים לפרויקט האיילים בדרך זו או אחרת. פגשתי שם את אשתי, רופאת שיניים ומהגרת טרייה מברלין. הייתי אחד המטופלים הראשונים שלה. אשתי אהבה את תחנת ריינדיר והצטערה כאשר עברנו לאוטווה בעקבות קידום. בעדות הקצרה הזו הזכרתי את שמם של שני אנשים שפניהם עלו מול עיניי כשחשבתי על אירועים שהתרחשו לפני יותר מחמישים שנה. ישנם, כמובן, עוד אנשים רבים להם תמיד אכיר תודה. אחת מהן היא נטע פרינגל שהייתה עוזרת במנזר לזמן קצר לפני שהתגייסה לצבא. היא מצאה בנו עניין אישי והיוותה את החוליה המקשרת ששמרה על כמה מאיתנו בקשר לאורך השנים. ביתה באדינבורו ממשיך להיות ביתי השני.